בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, דחה בשבוע שעבר (29.4.08) תביעה של כ-250 אלף שקל שהגיש המתווך נחמן שכטר מאילת נגד החברה לפיתוח חוף אילת. שכטר טען כי בשנת 1998 כיהן במשך שמונה חדשים כיו"ר פעיל ומנכ"ל בפועל של החברה, סגר את משרד התיווך שלו, לא קיבל שכר ונקלע לחובות כבדים.
שכטר מכהן כיו"ר עמותת המתווכים מלד"ן, וכן חבר במועצת המתווכים הפעילה ליד משרד המשפטים. פסק הדין חושף פרשה, שככל הנראה לא הייתה ידועה עד כה בעברו המקצועי של שכטר. החברה לפיתוח חוף אילת משווקת, יחד עם מינהל מקרקעי ישראל, מגרשים לבניית בתי מלון ונכסים אחרים בחוף הים של אילת.
נשיא בית הדין האזורי לעבודה, מיכאל שפיצר, פסק, על-פי מסמכים, כי שכטר כיהן במשך שנים כדירקטור החברה לפיתוח חוף אילת, והיא אכן בחרה בו ליו"ר. אולם רשות החברות הממשלתיות לא אישרה את המינוי והודיעה על כך ב-17 ביוני 1998, וזאת משתי סיבות: ראשית, לשכטר אין השכלה מתאימה הדרושה על-פי החוק. שנית, חשש לניגוד אינטרסים - שכטר הוא יזם ומתווך נדל"ן, והחברה משווקת מגרשים ליזמים, הזקוקים לשירותי יזום ותיווך.
מיד לאחר שנפסל מינויו ליו"ר ניסה הדירקטוריון (ב-28.6.98) לאשר לשכטר תשלום בדרך אחרת - גמול בתור יועץ זמני לחברה, בגובה משכורת מנכ"ל. אולם רשות החברות פסלה ב-30 ביולי גם החלטה זו. הדירקטוריון ניסה שוב (באוגוסט 1998) לאשר תשלום כספים לשכטר, הפעם בתור "מנכ"ל בפועל". אולם רשות החברות הורתה לחברה לפיתוח חוף אילת להפסיק את הדיונים בעניין זה.
השופט שפיצר ניתח את חוק החברות הממשלתיות ופסק, כי הישענותו של שכטר על הבטחות הדירקטורים שידאגו לשלם לו כסף, היא "השענות על משענת קנה רצוץ": החוק קובע, כי המינוי והתשלומים כפופים לאישור שרי האוצר והתיירות, הדברים נכתבו במפורש בהחלטות הדירקטוריון, "ואין לו לתובע אלא להלין על עצמו", מה גם שבתור דירקטור בחברה היה עליו להכיר את המצב.
נציגת החברה לפיתוח חוף אילת, דקלה מור, העידה במשפט: "שכטר פשוט נכנס למשרד, ישב בחדר המנכ"ל ולקח את מפתחות הרכב. כדירקטור בחברה, לא היה מקום שמישהו יעיר לו על כך בצורה בוטה". השופט קבע כי שכטר אומנם חתם על מסמכים, אולם לא בתור מנכ"ל אלא כדירקטור.
מסכם השופט ספיצר: "הדירקטוריון עשה כל שביכולתו כדי לאשר לשכטר תשלום כלשהו, אולם לא ניתן להורות לחברה לשלם לשכטר שכר בגין תפקיד ששכטר ניכס לעצמו. הדבר היה מאפשר לאדם למנות עצמו לתפקיד זה או אחר ולפעול מתוך משרדי החברה ללא קבלת גושפנקא - מצב שאין לתת לו יד, בפרט כשמדובר בכספי ציבור". בנוסף, הזכיר בית הדין כי התביעה הוגשה לאחר "שיהוי עצום" של שנים, ערב תאריך ההתיישנות.