חזי בינה תבע את חברת איבריה בבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים לאחר ששב ארצה, בחודש ספטמבר 2006, מטיול בארצות הברית וגילה ששתי מזוודותיו נעלמו. למרבה המזל אחת מהן נמצאה ועקבותיה של השנייה נעלמו עד עצם היום הזה. כשפנה לשירות הלקוחות של הנתבעת במדריד, נתקל בקשיים ולבסוף נאמר לו שאינו זכאי לפיצוי משום שהתלונן באיחור. בינה דחה את הדברים והתעקש שפנה לנתבעת עם גילוי הנזק ובסמוך למקום הגעתו לשדה התעופה. הוא ביקש פיצוי הכולל את שווי המזוודה, תכולתה ועוגמת נפש.
בכתב ההגנה טענה הנתבעת שיש לדחות את התביעה משום שהתובע לא דיווח על אובדן המזוודה, שלשיטתה מהווה היזק, בתוך 3 ימים בהתאם לסעיף 26 לאמנת ורשה. לחלופין שאם תוטל עליה אחריות יש להחילה גם על רשויות שדות התעופה בהן שהה התובע הואיל והכבודה היתה גם בחזקתן.
בפסק דין שניתן בחודש מרס, בהעדר הצדדים, חייב השופט אברהם טננבוים את הנתבעת לשלם לתובע 2,245 שקל בגין אובדן המזוודה בתוספת 1,500 שקל עבור הוצאות משפט ועוגמת נפש בתוך 40 יום. השופט טננבוים קבע שהיזק ואובדן הם שני מונחים שונים וסעיף 26 לאמנה מדבר על מצב בו הכבודה או הטובין הגיעו פגומים וזה לא המקרה.
לדבריו, אם היה מקבל את הטענה שאובדן המזוודה מהווה היזק, כמובנו באמנה, הרי שהתובע פעל כנדרש ויצא ידי חובתו כשפנה לדלפק הנתבעת עם גילוי הנזק. "היה על הנתבעת במעמד זה להסב את שימת לבו וליידעו בדבר מגבלת הימים הרובצת על תלונתו, ככל שסברה שזו נעשתה שלא כדין.
משמילאה הנתבעת פיה מים ולא הזהירה את התובע, כאמור, אין לה אלא להלין על עצמה בלבד. הפרשנות לאמנה צריכה להיות תכליתית. ברור שאם נוסע לא הצהיר תוך זמן סביר, לא יכולה להיות חברת התעופה אחראית לנזק. ולכן יש היגיון בהצהרה תוך זמן קצר. אולם אם הצהיר הנוסע בדלפק החברה, הרי שמן הסתם נרשמו הדברים, והיה זה לא הוגן להתנער מכך ולא אוסיף בכך".
השופט הפנה לסעיף 18 לאמנת ורשה, המטיל אחריות מוחלטת על המוביל לנזק הנגרם בגין השמדה, אובדן או היזק של כבודה תוך כדי הובלה אווירית. "מכאן שהנזק שנגרם למזוודתו של התובע מצוי באחריותה הבלעדית של הנתבעת ואל לה להשית אחריות זו על צדדים שלישיים. לאור האמור, אני סבור כי התובע זכאי לפיצוי בגין אובדן המזוודה". השופט טננבוים הדגיש שהפיצוי כפוף לסכומים הנקובים באמנה קרי, לסך של 250 פרנק לקילוגרם.
