בית המשפט בנתניה פסק (יום א', 11.5.08) כי על שופרסל לפצות בסכום של 10 אלפים שקלים קונה שהושפלה בפתח חנות הרשת בנתניה. השופטת קבעה כי הסצינה הקולנית בפתח החנות במהלכה האשימו השומרים ומנהל החנות את הקונה בגניבה, היא פרסום לשון הרע המזכה אותה בפיצוי.
מדובר באירוע מינואר 2006, כשאגי קאופמן ובעלה החליטו ללכת לסרט בקניון "הדרים". בתביעה שהוגשה על-ידי עו"ד מימון, טענה קאופמן כי היתה אז מקוררת ולמרות שבכיסה היתה חבילת טישיו, החליטה להיכנס לשופרסל ולרכוש עוד חבילה. היא שאלה את השומר בכניסה היכן מצויות ממחטות הנייר אך בסופו של דבר החליטה לדחות את הקנייה לאחר הצפייה בסרט, על-מנת לרכוש גם מוצרים נוספים. "כשביקשה לצאת מהחנות, מבלי שרכשה דבר, עיכב אותה השומר בפתח החנות ודרש לבדוק מה יש בכיס מעילה. היא השיבה כי בכיסה חבילת טישוס שהביאה עמה, אך השומר פסק כי אין זה נכון, שהתובעת נכנסה לחנות כשחבילת הטישוס בכיסה".
בתביעה נטען כי השומר כינה את קאופמן "גנבת" מנע ממנה לצאת מהחנות והלבין את פניה ברבים. עוד טענה כי "במשך כ-20 דקות התנהל ברחבת הכניסה לחנות דין ודברים, שבמהלכו הגיע מנהל החנות". לטענתה, המנהל דחה את בקשתה להתקשר לחמותה כדי לאמת את הטענה כי קיבלה ממנה את החבילה שבכיסה וכן את בקשתה לבדוק במצלמות האבטחה שבחנות, האם היא נראית נוטלת חבילת טישיו ומכניסה אותה לכיסה. מנגד, הצעת המנהל כי קאופמן תשלום עבור חבילת הטישוס נענתה בשלילה ובסופו של דבר, אפשרו השומרים והמנהל לתובעת ולבעלה לצאת מהחנות, מבלי שנרשם כל דוח על האירוע ומבלי שהוגשה תלונה כלשהי נגד התובעת. המנהל והשומרים לא התנצלו על בושת הפנים שגרמו לה בפרהסיה, ללא הצדקה.
כאמור, בית המשפט קיבל את תביעתה של קאופמן וקבע כי שופרסל עברה עבירה של פרסום לשון הרע. השופטת יעל קלוגמן כי פרסום לשון הרע יכול להיעשות "בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר". היא הוסיפה כי גם אם כטענת שופרסל, השומרים לא כינו את קאופמן "גנבת" באופן ישיר או תוך שימוש במילה זו, הסיטואציה כפי שתוארה בעדויות הייתה ברורה, "השומר בכניסה עיכב את קאופמן בטענה כי חבילת הטישויו שבכיסה ניטלה מהחנות וניהל עמה ויכוח קולני, בכניסה לחנות, באופן שהיה ברור לאנשים שנכחו במקום, ואשר התקבצו אליו לשמע ה'סקנדל', כי השומר מחשיד את התובעת בגניבה מהחנות. השומר השני נטל את חפיסת הטישיו לבדיקה וצעק בקול רם, מהקצה השני של החנות: 'כן, זה מפה', או דברים ברוח דומה. משמע, השומר שנטל את המוצר לבדיקה אישר בקול רם, באוזני האנשים שנאספו במקום, כי החשד אומת, היינו: כי התובעת נתפסה בניסיון לגנוב מהחנות. סגן מנהל החנות לא אמר לתובעת ולבעלה, כי החשד התגלה כמופרך, ולא התנצל בפניהם, וודאי לא הודיע לאנשים שהיו במקום, כי החשד היה חשד שווא, אלא אדרבא: הוא דרש מהתובעת ומבעלה לשלם עבור המוצר. לאחר זמן קצר ויתר סגן המנהל על דרישה זו ושיחרר אותם, ללא הסבר או התנצלות".
"הרושם שנותר מן האירוע", כתבה השופטת, "החשד בגניבה לא בוטל, אלא - כפי שהעידה התובעת - סגן המנהל 'עשה להם טובה' ושחרר אותם מהחנות מבלי להזמין את המשטרה. בנסיבות הללו, החשד בגניבה יוחס לתובעת באופן ברור וחד-משמעי, וכך 'שודר' אל האנשים שהיו במקום... גם אם השומרים לא כינו את התובעת במפורש 'גנבת', או עשו כן רק פעם אחת, בדברים שאחד מהם אמר לתובעת: 'גברת, את גנבת את זה מפה'; די בפרטי השתלשלות הדברים כאמור לעיל כדי להוות פרסום לשון הרע".
טענותיה של שופרסל כי התנהלות השומרים שביקשו למנוע גניבות חוסה תחת הגנת תום לב נדחו על-ידי השופטת. "מילוי תפקידם של השומרים: לבדוק חשד לגניבת הטישוס, לא חייב אותם לפרסם לשון הרע כלפי התובעת, כפי שנהגו. השומר יכול היה לבדוק את החשד על-ידי בקשה מהתובעת להמתין בצד והזמנת הקב"ט או סגן המנהל למקום, על-מנת שיבדוק את העניין שלא בפרהסיה".
בהחלטה על גובה הפיצוי ציינה השופטת כי "העוולה עצמה בוצעה על-ידי השומרים, עובדי 'משמרת', ועל כן יש להשית על החברה את חלק הארי של הפיצוי לתובעת. אני מעמידה את חלוקת הפיצוי בין שופרסל לבין משמרת על שיעור של 80 אחוזים, לחובת משמרת, ו-20 אחוזים, לחובת שופרסל".
