בית המשפט העליון דחה (יום ב', 19.5.08) את בקשתו של הרשם בבית משפט השלום בעכו רמזי חוראני לבטל את "הדחתו" בהסכמה. ההדחה באה על-רקע מעורבות הרשם בפרשת תארי לטביה. השופטים קבעו כי הסכמתו לפרישה מרצון של חוראני כמוה כחוזה ואינו יכול לחזור בו.
חוראני נחשד כי השיג באמצעים לא כשרים תואר מאוניברסיטת לטביה. הוא נחקר באזהרה בעבירות של ניסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות ובעבירות של מרמה והפרת אמונים. בעקבות שימוע שנערך לו, בטרם העמדת לדין פלילי, הועבר עניינו לטיפול משמעתי בנציבות שירות המדינה. לאחר בחינת הראיות החליט היועץ המשפטי לסגור את התיק "מחוסר ראיות בהיבט הפלילי והמשמעתי". עם זאת ציין היועץ כי "נותרו סימני שאלה לא פתורים באשר להתנהגות חוראני בפרשה". היועץ הותיר את ההחלטה בידי מנהל בתי המשפט.
עבודה אקדמית זוגית בדיקת נציבות שירות המדינה העלתה כי "חוראני ואשתו סטודנטים במכללת ברינגטון, הגישו עבודות אקדמיות זהות אשר לדברי חוראני הוכנו על-ידי שניהם ביחד. לטענתו הוא קיבל אישור מהמנחה המקצועי שלו לכך שהעבודות הזהות תשמשנה את שני בני הזוג. המנחה כפר בכך בהודעתו לחוקרים". מהבדיקה עלה עוד כי "העבודות שהגיש חוראני כללו פרטים שהצביעו על כך שהן לא נכתבו על ידו. בעבודה אחת נכתב כי חוראני 'מורה' ובאחרת נכתב כי מחבר העבודה עבד כמטפל במוסד 'נורית פלד' ביפו ובמוסד 'רמות טבריה' דברים שלא היו ולא נבראו. חוראני לא שימש מעולם מורה או מטפל ומוסד 'נורית פלד' נסגר לפני למעלה מעשר שנים. באחת העבודות באנגלית שהגיש הופיע בנוסף לדף השער בראש העבודה דף הנושא את שמו של תלמיד אחר שהגיש אותה עבודה במסגרת הלימודים".
בפגישה עם הנציבה, הובהר לו כי נאספו נגדו ממצאים חמורים וכי בדעת הנציבה להמליץ על הפסקת כהונתו. היא המליצה לו לפרוש מרצון אך הוא סירב. הפרשה המשיכה להתגלגל, והגיעה לידיו של נשיא בית המשפט העליון דאז אהרן ברק שהחליט לאמץ את המלצות הנציבה. עם זאת הודיע לחוראני כי יאפשר לו בכל זאת לפרוש מרצון וכי "פרישה זו תהא מכובדת וראויה עבורו ותהא עדיפה על פני פתיחת הליך של הפסקת כהונה שלא מרצון".
לנציבה אין שליטה בפגישה הביע חוראני חשש מפרסום הפרשה והנציבה הודיעה לו כי מצד אחד "אינה מפרסמת את החלטותיה ברבים", עם זאת סירבה להתחייב וציינה כי "אין לה שליטה בתקשורת ובמידע המגיע אליה ממקורות אחרים כלשהם... הובהר לו כי הנציבה אינה יכולה להסיר חשש מלבו כי הפרשה תישאר חסומה בכל מצב לנגישות התקשורת".
בתום הפגישה החליט חוראני על פרישה מרצון, אך חזר בו לאחר פרסומים בתקשורת על הפרשה. הוא טען כי "הפרשה הודלפה כולה לתקשורת ולפיכך הסכמתו לפרוש מכהונתו במערכת בטלה ומבוטלת".
בעתירה דרש לבטל את הסכם הפרישה בגין הפרת ההסכם. עוד טען כי החשדות נגדו היו מופרכים ואינם מצדיקים הרחקתו מהכהונה ו"הראיה כי לא נפתחו נגדו הליכים פליליים או משמעתיים כלשהם". עוד טען כי מדובר בהדחה לא חוקית ולא בסמכות כיון שהנציבה "חרגה מסמכותה". עוד טען כי ההסכם על פרישתו מרצון היה מותנה באי פרסום הפרשה ברבים. "תנאי זה של אי פרסום לא נתקיים ולכן יש להכיר בכוחו לבטל את ההסכמה שנתן לפרישה מרצון עקב הפרת התחייבות למנוע את פרסום הפרשה בתקשורת".
שופטים חייבים להיות אות ומופת מנגד המדינה טענה כי על יסוד הסכמתו לפרוש מרצון לא נקטה המערכת יוזמה להפסקת כהונתו ולולא הסכמתו "היו ננקטים הליכים פורמליים להדחתו". עוד טענה המדינה כי "כבודה של מערכת המשפט ואמון הציבור בה מחייבים כי נושאי משרות שיפוטיות יהיו אות ומופת ליושר וליושרה אישית ותיפקודית. רף ההתנהגות הנדרש משופט הוא גבוה במיוחד, וחל על מי שנושא בכהונה שיפוטית. נורמות ההתנהגות המחייבות שופט חלות עליו לא רק בשעות העבודה, ובתחומי בית המשפט אלא גם בשעות הפנאי, מחוץ לבית המשפט. נורמות אלה חלות על כל מרחב החיים של השופט, הן בתפקידו בבית המשפט והן בחייו הפרטיים מחוץ לתפקיד. החובות האתיות המוטלות על שופטים, חלות במידה זהה גם על רשמים, הנושאים בתפקיד שיפוטי".
כאמור, בית המשפט דחה את עתירתו של הרשם חוראני. בהחלטה כתבו השופטים אילה פרוקצ'יה, אליקים רובינשטיין וחנן מלצר כי " חובות האתיקה החלות על שופטים ורשמים מטילות אחריות מוסרית כבדה על הנושאים בכהונות שיפוט. הן מתפרשות הן על תחום עיסוקם המקצועי, והן על התנהגותם ואורחות חייהם מחוץ למסגרת עבודתם. נורמות ההתנהגות בכל אורחות חייו של האדם מקרינות באופן ישיר גם על עבודתו השיפוטית ועל אופן ביצוע תפקידו השיפוטי, וקשה לנתק בין השניים".
הם הוסיפו כי "בעלי תפקיד שיפוטי מעורבים מכוח תפקידם בפרשנות ויישום נורמות התנהגות לציבור הרחב. לא אחת, יש לשופט יד גם בעיצוב הנורמה עצמה. אכיפתן של נורמות התנהגות לגבי הזולת מחייבת את בעל התפקיד השיפוטי בהקפדה מירבית על אורח התנהלותו שלו, בין בתחומי בית המשפט, ובין מחוצה לו".
"עננה" על התנהלות הרשם הם ציינו כי החומר שנאסף נגדו במשטרה, בפרקליטות ובנציבות העלה ממצאים בעלי אופי חמור והותיר "עננה כבדה על דרך התנהלותו של השופט בפרשת אוניברסיטת לטביה. לעננה זו יש השלכה ישירה למעמדו של הרשם בתפקידו השיפוטי, ולאימון שהציבור אמור לרחוש ליושרו, ליושרתו, ולמעמדו המוסרי. החשדות שעלו, אשר פורטו במכתב הנציבה, והיו מבוססים ברמה של ראיות מינהליות מספקות, חייבו נקיטת פעולה מצד ראשי המערכת במסגרת אחריותם להגן על מעמד מערכת השיפוט, ועל אמון הציבור בה".
המלצתה של הנציבה להפסיק את כהונתו, "נתקבלה בהסכמה על-ידי ראשי מערכת השיפוט, וכעולה מתשובת המדינה, היה מנוי וגמור עם נשיא בית המשפט העליון כי העותר לא יוכל להמשיך בתפקידו כרשם לתקופת כהונה נוספת". הם ציינו עוד כי כדי "לצמצם במידת האפשר את הסבל שייגרם לו במצב שנוצר. לאור זאת, הוצע לו...לפרוש מכהונתו בהסכמה, כדי לייתר את הצורך בפתיחת הליך הדחה. הצעה זו לא היתה מותנית בתנאים כלשהם".
התחייבותו של חוראני "לפרוש מרצון" בעלת "אופי חוזי", ועל התחייבות זו הסתמכה הנהלת בתי המשפט, ועל פיה השתיתה את פעולתה. אין בידי העותר טעם משפטי המתיר לו לחזור מהתחייבותו החוזית ולהפר אותה", פסקו השופטים.