המסעדות "האתניות" ספגו מפלה בבית המשפט העליון. בית המשפט דחה (יום ד', 21.5.08) עתירה נגד מדיניות צמצום היתרי עבודה לטבחים מחו"ל והתניית ההיתרים בתשלום שכר גבוה כשכר "מומחה". בהחלטה כתבו השופטים, אדמונד לוי, סלים ג'ובראן ויוסף אלון כי מובנת דאגת המסעדנים "למקסם" את רווחיהם אך הם "לא הצליחו להראות כי לא יוכלו לסגל עצמם למדיניות זו".
העתירה הוגשה על-ידי שורה של בעלי מסעדות, בהן, רונן אליהו, ארז הינדי, למון גראס תל-מונד, סיטי תאי, מסעדת פתאי למון גראס, רומי רון, דבש וקינמון למון גראס, ג'ינג'ר-למון גראס, שלי ושל מיכל, רפי מיכאלי, דרור קקון, י.ס.ר. למון גראס, דב סוירסקי, גלאט פקין, רפי לוי, המסעדה הסינית האדומה, ארגון הגג של המסעדות האתניות בישראל, מסעדת פקין, להק דבי הסעדות ואירועים, מסעדת יאקוזה, סושי רול. זאת באמצעות עורכי הדין עו"ד דפנה הולץ-לכנר, עו"ד רנאטו יאראק; עו"ד שירה לוריא חי-עם, נטען כי דרושים כ-1400 עובדים להפעלת 250 מסעדות "אוריינטליות", וללא עובדים אלה, "אין קיום לאותן מסעדות, באשר הם מצויים בלבו של בית-העסק ולהם בלבד המומחיות, כמו מבטן ומלידה, בהכנתו של האוכל המוגש".
ישראלים לא רוצים לטענת העותרים, "החלטות הממשלה, פוגעות אנושות בחופש העיסוק של המסעדנים". ארגון הגג של בעלי המסעדות טען כי השקיע ביחד עם משרד התמ"ת מאמץ בהכשרת עובדים ישראלים למלאכת הבישול האוריינטלי, "אך כולם העלו חרס. ישראלים, ואפילו הם עוסקים בתחום הקולינארי, ממאנים לשלוח ידם במלאכה זו". לטענת בעלי המסעדות, עסקיהם מפרנסים אלפי עובדים מקומיים, ספקים, אנשי שירותים, חקלאים ויצרני מזון, וכן תורמים תרומה ממשית למגזר התיירות, המספק עבודה לישראלים רבים נוספים. "קריסת הענף בשל החלטות הממשלה תסב, אפוא, למשק הישראלי נזק גדול פי כמה מן התועלת שבצמצום מספרם של מהגרי העבודה. גם אם לא יחוסל הענף, תוביל ההכבדה הכלכלית על עסקיהם לעליית מחירים ולפגיעה בציבור כולו, ובפרט בשכבות החלשות, ששוב לא יוכלו להתיר לעצמן לסעוד באותן מסעדות". לטענתם, ההיתרים ושיעור השכר נקבעו באופן שרירותי ללא היוועצות או "שיג ושיח עם גורמי המסעדנות".
לעמדת המסעדנים הצטרף השף ישראל אהרוני. לדבריו, ההכשרה בבישול אוריינטלי מורכבת וכי "יש חשיבות בהמשך העסקתם של טבחים מחו"ל אפילו ילמדו הישראלים את המלאכה, בשל ייחודם של המטבח האתני ושל שיטות העבודה בו".
אין "זכות קנויה" לשכר נמוך בית המשפט דחה כאמור את העתירה. בהחלטה כתבו השופטים כי העותרים לא הציגו חומר המבסס את טענתם על קיומה של "פגיעה בחופש העיסוק", קרי חופש העיסוק של "המסעדן המבקש להעסיק טבחים מחו"ל". השופטים ציינו כי הממשלה אינה "סותמת בפני המסעדנים את הגולל על העסקתם של עובדים מחו"ל. היתרים יינתנו, אף אם מספרם נמוך מבעבר ואף אם העלות הכרוכה בקבלתם גבוהה יותר...אין הממשלה מבקשת לשלול מן המסעדנים את היכולת להסתייע במאפייניהם המיוחדים של אותם עובדים - המקנים להם, לפחות בעת הזו, יתרון על-פני העסקתם של ישראלים, והכוונה לידע, לכישורים, למוסר העבודה ואף לחזות ולשפה. אדרבא, בהכירה בכך שלאותם עובדים מאפיינים ייחודיים ההופכים אותם לנדרשים בענף המסעדנות המקומי, מבקשת הממשלה לעגן את מעמדם כך שמחד, לא יועסק מי שאינו עונה על אותם קריטריונים ייחודיים, ומאידך, אלה שיועסקו יזכו לתמורה הולמת".
הפעלת המסעדות בתנאים החדשים תאלץ את המסעדנים לשלם שכר גבוה יותר, כתב השופט לוי, אך "לעותרים אין זכות קנויה כי יותר להם להעסיק עובדים בשכר נמוך". הוא הוסיף כי עיקר השאלה היא "במידת הכדאיות הכלכלית שבהעסקת אותם עובדים על-פי התנאים החדשים, ובפועל - ביחס שבין היתרונות העסקיים הגלומים בהעסקה לבין עלותה למעסיק".
אין ספק כי הכפלת השכר "מגדילה עד מאד מרכיב אחרון זה. אך האם יש בדבר כדי להאפיל על התמורה הצומחת לבית-העסק מהעסקת אותם עובדים עד כדי שלילתה של הכדאיות שבעיסוק? זאת לא אוכל להסיק מן המידע שהוצג בידי העותרים. לא די בהעמדתן של חווֹת-דעת פרטניות באשר למספר מצומצם של מסעדות - ארבע מתוך 250 -לגביהן נטען שייקלעו להפסד כספי, ובקביעה כללית בלבד כי כזה יהיה גורלן של 'מסעדות רבות' נוספות...דבר בנתונים שהוצגו אינו מצביע על כך שלא ניתן להפעיל בהצלחה מסעדה אתנית, באורח סביר, אף בשיעורי השכר החדשים".
אדם קרוב אצל עצמו נדחתה גם הטענה כי לא נערכה התייעצות עם המסעדנים בטרם הוחלט על המדיניות. "העותרים השמיעו את עמדתם בריש גלי, באמצעות שדולה נכבדה של אישי ציבור, בהופעה בפני ועדות שהופקדו על הנושא ובמכתבים ששוגרו לגורמים המוסמכים. בנסיבות אלו, שוב אין ספק כי עמדתם לא נותרה עלומה, והיא ידועה כל צורכה למקבלי ההחלטות. בכך הוגשמה התכלית שביסודה של זכות הטיעון".
אין להקל ראש בחשש של בעלי המסעדות, כתב השופט לוי, "טבעם של דברים הוא, כי אדם קרוב אצל עצמו. טבעי הוא גם כי בעל-עסק שואף למקסם את רווחיו. אך הממשלה - בראייה רחבה - ביקשה ליתן מענה לבעיות החורגות מענינם הפרטני של העותרים, ואלה לא הצליחו לפי שעה להראות כי לא יוכלו לסגל עצמם למדיניות זו או כי נזקה, במבט כולל, רב מיתרונותיה. לא הורם, אפוא, הנטל הדרוש להשתת הבסיס להתערבות שיפוטית".
בית המשפט דחה כאמור את העתירות וחייב את העותרים לשלם למדינה הוצאות בסכום של 20,000 שקלים.