למי שלא שם לב, אספר שמתחם רחוב הארבעה עובר שיפוץ מאסיבי, כמו מתחם יד חרוצים וכמו עוד חצי עיר. עוד לפני השיפוץ המייגע, חניה ברחוב הארבעה הייתה מצרך נדיר כמו מסעדה בתל אביב עם מחירים שפויים. אתה יודע שיש כזו איפשהו, אבל בדרך כלל מתייאש מהחיפוש ומוכן לשלם. אלינור, הג'ינג'ית היפה שאיתי, ואני עושים את הסיבוב הרביעי ומאתרים חניה דלוקס ממש ליד רידינג. ארבעים דקות הליכה ואנחנו באלי אולי. זו, הועתקה לרחוב הארבעה מרחוב ברנר, אלא שלא רק המיקום השתנה במסעדה המשלבת מטבח איטלקי ומטבח ספרדי בניצוחו של שף אנטוניו מנסה. הקטע במקום, הוא קונספט ארוחות החברים הייחודי שלו. בשעות הערב, כשיסתיימו עסקיות הצהריים עם בר הסלטים החופשי, אפשר להתפנק באלי אולי על מנות טאפס גדולות במיוחד שמיועדות לאכילה קבוצתית ומונחות במרכז השולחן. וזה בדיוק מה שעשינו.
התכנון הראשוני היה לשבת על הבר ולהוריד איזה דרינק או שניים כפי שמחייבת האווירה הלילית שהמקום מספק. מבט אחד בצלחות הענקיות של כל הסועדים בשולחנות הבהיר לנו שאם נרצה ממש לאכול, נצטרך כנראה לשבת בשולחן קונבנציונלי. כך עשינו. המלצר הופיע, ועוד לפני ששיתפנו אותו בלבטינו באשר למנות הפתיחה, צייד אותנו בשני קוקטיילים כדי לזרוק אותנו עמוק אל תוך האווירה - קאיפיריניה ומוחיטו תאנים (37 שקל האחד). בקאיפיריניה אחוז האלכוהול גבוה עד כדי אגרסיבי, ואילו המוחיטו עדין, והוכתר כמעולה כשהוא גדוש בתאנים חתוכות בתוכו. גם הג'ינג'ית שמה לב לזה, עובדה שהפרידה אותי מהמוחיטו לעולמים.
ואז האוכל התחיל לרוץ. והוא רץ, תאמינו לי. רק הקריאה של השורות הבאות תוסיף לכם משהו כמו 700 קלוריות, וזה מבלי שלקחתם חצי ביס. הספתח היה גליל סינטה עם פסטו מעולה ופרמזן (38 שקל), שהגיע במימדים מכובדים בהתחשב בכך שזו מנת פתיחה. עם הסינטה הגיעה גם מנת סביצ'ה טונה (44 שקל); נתחי הטונה גדולים מהסטנדרט המקובל בסביצ'ה, וגם כמותם מרשימה, והתיבול העדין עד כדי לא מורגש שזכו לו מאפשר לטעם הדג הטרי להישאר דומיננטי. בצד, לבבות ארטישוק ואספרגוס קלויים. כל אלה הפכו את המנה הזו לחוויה מונומנטלית נדירה שנושקת לשלמות. אל תעיזו לוותר.
בהמשך, הזמנו מנת קלמארי ממולא בצנוברים עם נענע ושרימפס (48 שקל), ומנת קרוקט שרימפס עם אגוזים וקרם גבינות (44 שקל). הקרוקט, היא מעין קציצה המטוגנת בשמן כשהיא מצופה בביצה ובפירורי לחם. טעמן של שתי המנות האלו מצדיק כל קלוריה וקלוריה. את טורטיית השרימפס ואספרגוס (48 שקל), כמו גם את מנת הארטישוק עם שרימפס בשמנת וזעפרן (65 שקל), הבטחנו לעצמנו שנטעם בארוחה הבאה, אז במקומן הזמנו חציל קלוי עם טחינה גולמי זעתר והמון שיני שום שלמות אפויות (38 שקל), ומנת ברוסקטה עם כבדי עוף ושקדי עגל ביין פורט עגבניות ושום (44 שקל). אחסוך מכם את התיאורים הציוריים המתענגים שלי. כל מנה קולעת בדיוק למה שהיית מצפה לקבל. כך בדיוק עושים זאת נכון. אנטוניו, שיחקת אותה.
הייתה על שולחננו גם חצי מנת סלט חתוך דק-דק-דק עם טחינה (18 שקל), שניסתה ללא הועיל לתת פייט בריאותי לדקדנס הכולסטרול המשובח שרץ שם. סיימנו בתה עם נענע למלאכית המתפקעת שאיתי, ובקינוח שכלל פרוסות פילו דקיקות, קרם מסקרפונה ביניהן וגלידת וניל בצד. טעים ביותר ומשלים חוויית אכילה מהמשובחות בעיר הגדולה. השירות אגב, לא נופל בטיבו מהאוכל, מה שהופך את אלי אולי למקום שראוי להרחיב בשבילו בעוד חור או שניים את החגורה.