שופטת בית משפט המחוזי בירושלים, יהודית צור, דחתה (יום ג', 27.5.08) עתירה של נאיף חמדאן, בן 66, יליד מזרח ירושלים, שהיגר לפני 46 שנה לארה"ב, קיבל אזרחות אמריקנית, וחזר לארץ כעבור כ-30 שנה, לחייב את שר הפנים לתת לו מעמד של תושב קבע בישראל.
חמדאן חזר לארץ ב-1991 לישראל, ואמו, תושבת ישראל, הגישה בקשה לאיחוד משפחות. שר הפנים דחה את הבקשה, מאחר שבהתאם לנהליו בקשות לאיחוד משפחות יכולות להיות מוגשות רק לבן זוג או לילדים קטינים.
ב-29.12.99 דנה הוועדה הבין-משרדית למקרים חריגים בעניינו, והוחלט להתחשב בנסיבות ההומניטריות, שכן הוא מטפל באמו, ולהעניק לו, לאשתו ולילדיו אשרת שהייה לשנה אחת בלבד. שהייתו הוארכה לאחר מכן כמה פעמים. באמצע 2003 החליטה הוועדה לתת לו ולמשפחתו הארכת שהייה נוספת, לאחר שייצא מהארץ וייכנס אליה מחדש, "כל זאת כל עוד נדרשת שהותם לצורך הטיפול באימו". אבל חמדאן לא הגיע למשרד הפנים לקבל את האשרות שניתנו לו ולבני משפחתו. רק ב-17.10.04 כתב עורך דינו למשרד הפנים וטען כי חמדאן לא בא לאסוף את האשרות מאחר שעורך דינו הקודם לא העביר אליו את החלטת הוועדה והוא לא ידע על האשרות המגיעות לו. אבל משרד הפנים השיב כי האם מתה בינתיים והבקשה אינה רלוונטית עוד. המשרד דרש מחמדאן ומשפחתו לעזוב את הארץ בתוך 60 יום. חמדאן ומשפחתו לא יצאו, ובמאי 2005 פנה עורך דינם למשרד הפנים וביקש לשקול מחדש את עניינם. אבל המשרד סירב כל עוד אין הם יוצאים כפי שדרש.
ההתדיינות בין עורך הדין נמשכה עוד שנתיים, וב-2007 הגיש חמדאן את העתירה לבית המשפט המחוזי. הוא טען כי שר הפנים חייב להתחשב בנסיבות ההומניטאריות המיוחדות בעניינו ולאפשר לו להמשיך בהליך קבלת מעמד התושב. לדבריו, החלטת השר פוגעת בו פגיעה קשה ויש לה השלכות חמורות, מאחר שלא מתאפשר לו להמשיך לנהל את חייו במדינה שבה נולד ובה בנה את ביתו. בדיון בבית המשפט ב-5.5.08 טען עוד כי החלטת המשרד בשעתו לאשר את בקשת איחוד המשפחות בעניינו יצרה אצלו אינטרס הסתמכות לגיטימי, ולא הייתה לו כל דרך לדעת כי בקשתו אושרה רק לצרכי הטיפול באמו ותו לא. הוא ציין כי מ-1999, מועד אישור בקשתו, שהה כדין בישראל, הקים בה את עסקיו, בנה את ביתו וניהל את כל חייו כתושב לכל דבר ועניין.
שיהוי גדול מדי בפסק הדין שדחה את העתירה, קיבלה השופטת צור את טענת משרד הפנים כי העתירה הוגשה בשיהוי ניכר בלא שניתן לה הסבר ענייני. בקשת חמדאן נדחתה עוד ב-19.10.04, וב-24.5.05 הורה לו המשרד לעזוב את ישראל תוך 60 יום. מאותו שלב היה עליו למלא אחר ההחלטה ולעזוב את ישראל או לפנות לבית המשפט ולתקוף את החלטת הסירוב. אך הוא בחר שלא לנקוט באחת מאפשרויות אלה, ובמקום זאת עשה דין לעצמו ונשאר בישראל בלא לפנות לבית המשפט. את העתירה הגיש יותר משנתיים ימים לאחר שניתנה החלטת הסירוב האחרונה בעניינו.
עם זאת, ציינה השופטת שדין העתירה להידחות גם לגופו של עניין. על-פי נהלי משרד הפנים, ניתן להגיש בקשות לאיחוד משפחות רק בעבור בני זוג או ילדים קטינים. בקשת אמו של חמדאן לאיחוד משפחות אושרה לפנים משורת הדין ומטעמים הומניטריים מיוחדים, ובעיקר כדי לאפשר לו לטפל באימו הקשישה בשנות חייה האחרונות. טעמים אלה פגו עם מותה של האם.
השופטת צור גם דחתה את טענת חמדאן כי החלטת משרד הפנים סותרת את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ופוגעת בו קשה משום אינה מאפשרת לו להמשיך לחיות בישראל. השופטת הדגישה כי חמדאן הוא אזרח אמריקני שעזב את הארץ לפני שנים רבות, אינו תושב ישראל ועל כן אינו נהנה מזכות חוקתית זו. גם מרכז חייו חדל להיות בישראל, שכן אשתו וילדיו כבר חזרו לארה"ב וחיים שם.