השבוע ישבנו עם חברים בבית קפה. אחרי השיחות הרגילות על מה חדש, לאן באירופה מפנטזים שטסים בחופש הקרוב (ובסוף נשארים בבית) ועל איזה עסק פותחים כדי לעשות את המליונים (אבל בסוף נשארים בעבודה הרגילה שלנו), התחלנו להשוות. הכי כיף עם חברים זה להשוות. למי יש יותר (בלאגן בבית), של מי יותר גדול (הדיסק און קי) ומי באמת מאושר (מזה שמכבי כל הזמן מפסידים).
כשסיימנו להשוות דברים ברומו של עולם, עברנו לנושאים הבאמת חשובים - מסעדות. זוג אחד סיפר על מקום מדהים לשבת בו לארוחות בוקר בחוץ, כי יש המון דשא ושולחנות מתחת לעצי הדר. זוג אחר דיבר על מסעדה בלב תל אביב שהכי כיף לחסות בה תחת הגזיבו החיצוני. חבר נוסף (כן, זה ההוא שאף פעם לא בזוג), אמר שהוא הכי נהנה במקום הזה שהוא לא זוכר את שמו אבל הכל שם מעץ וזה נותן אווירה מיוחדת. בשלב שכל העיניים הופנו אלינו, כי תמיד מצפים מאיתנו להמלצה של החודש, הפצצנו עם "ערמונים".
בערמונים, מסעדת שף במושב סגולה (ואל תטעו - לא מדובר בצומת סגולה כי אם במושב סגולה שליד קריית מלאכי), יש את כל מה שציינו חברינו, ויותר. "איך יכול להיות הכל?" הם שאלו. "פשוט מאוד", ענינו, ופרשנו בפניהם את התיאור הבא: נסיעה לסגולה גובה בסביבות 45 דקות נסיעה מאזור המרכז, מספיק זמן כדי להפוך את הרעב מרעב כבד לצבע אדום; אחרי שחונים, הכניסה למסעדה עצמה עוברת על גשרון שמשני צידיו מפלים קטנים הזורמים על חלוקי נחל, ובכך מתחיל המיסוך המתבקש בין כל מה שעבר עליכם עד היום לבין הערב המהנה שתעברו מעכשיו. בדרך לאזור הישיבה הפנימי חולפים על פני מרבדי דשא גדולים עליהם מפוזרות פינות ישיבה רבות, חלקן בתוך פרגולות גזיבו, חלקן בשולחנות משפחתיים גדולים והשאר בפינות רומנטיות ואינטימיות.
ברור שכל זה נשמע טוב, אבל לא מספיק כדי להביא אתכם עד למקום שכביש 6 נגמר בו. הרי אם באים, אז באים לאכול, וכדאי שהאוכל יהיה שווה את הנסיעה. ובכן, אלמנט אחד עיקרי הופך את הכל למשתלם בערמונים - הטאבון. טאבון ענקי בו נעשות מירב המנות מנפיק דברים פשוט מדהימים. למשל, לחם הבית שמגיע קריספי מאין כמוהו וכמוהו עוד כמה מנות שנגיע אליהן. רק בגלל שצריך לאכול ראשונות לפני עיקריות, הרגענו קצת את הבטן עם סלט אגסים שויניגרט הנענע שתיבל אותו היה מצוין (44 שקל), בסיוען של מנת ברבוניות טריות וקריספיות (49 שקל) ומנת פטה כבד (44 שקל), שהייתה נחמדה ולא יותר. אני מעדיף את הפטה שלי רך ונימוח ופחות גס ומחוספס, אבל לפחות מימדיו הבהירו לנו שבערמונים אוהבים לפנק בגודל של המנות.
עניין הגודל חזר על עצמו גם בעיקריות - 550 גרם של פריים ריב (129 שקל) ו-800 גרם של מוסר ים שלם בטאבון (120 שקל), הם ללא ספק גדלים אימתניים למנות אישיות. הבשר היה שומני, עסיסי ותובל היטב, כלומר במלח ופלפל בלבד. הדג הוגש בצורה מיוחדת כל כך, שהפכה אותו למסמר הערב - בעשרים הדקות שעברו מהרגע שקיבלנו אותו ראינו עוד 4 מנות זהות יוצאות לשולחנות סמוכים. זה גם בערך פרק הזמן שעבר עד שהצלחנו להשתלט על רבע ממנו, פשוט כי ב-800 גרם דג יש ה-מ-ו-ן בשר. הסטייק עבר צריבה בטאבון והדג נאפה בו לחלוטין, מה שהעניק לשניהם בת-טעם מיוחדת מאוד. האמינו לי שזה היה מוצלח ביותר, אחרת לא הייתי משתמש במונח בת-טעם.
למותר לציין שבשלב זה כבר היינו חצי מעולפים ושקלנו ברצינות הזויה לקחת צימר באזור. אבל אז, איזה ריח חצי-מוכר שהתחיל למלא את החלל העיר אותנו לגמרי. היה זה הוואפל בלגי (40 שקל) שהגיע לשולחן. אימתני גם הוא בגודלו, כיסה אותו רוטב טופי קרמלי טעים שכזה, כדורי גלידה והררים של קצפת. זו היתה באמת ובתמים מנת הוואפל הבלגי הטובה ביותר שאכלנו אי פעם.
יצאנו לדרך חזרה הביתה עם חיוך גדול ובטן מלאה. בפעם הבאה נבוא לארוחת בוקר ואם אותה החוויה תחזור על עצמה, אין ספק שהמקום יהפוך להיות נווה המדבר הדרומי שלנו.