"מאז שאתם גרים קרוב לבית כבר לא רואים אתכם", זו התלונה העיקרית והדי מבוססת שאני שומע מההורים מאז שעזבתי את הצפון הרחוק וחזרתי למרכז. מה לעשות שכאן יש הרבה יותר מה לעשות? חוץ מזה שיש עבודה, קירות לשלם עליהם, חתול לטפל בו ומסעדה לפקוד כל כמה זמן. אבל התלונה מוצדקת, ואת המפגש לפיצוי על הזמן האבוד החלטתי לשלב עם ביקור בבית קפה שקט ונעים שנמצא ממש ליד הבית, גם שלי וגם שלהם, ושאפשר לדבר בו בכיף - חנדלה. המקום נמצא בגבעת חן, ממש בין הוד השרון לרעננה, ומוביל אליו שביל עפר קטן שמושך לעבר שדות חקלאיים. הגענו כל אחד מכיוונו ונפגשנו בחניית הכורכר, שמייד השרתה על הערב תכונה כפרית. נכנסנו לבית הקפה דרך המרפסת החצי פתוחה, פזלנו לעבר הספה האדומה המפנקת שחיכתה בפינה והתיישבנו בפנים.
הדבר הראשון שתפס את עינינו היה כמות המלצרים - בחולצות אדומות בולטות הם הסתובבו עסוקים ואפילו שהמקום היה מלא, נראה היה שבכל רגע נתון יש מישהו מהם שכמעט אין לו מה לעשות. מה שאומר שאין אף לקוח שמחכה יותר מרגע קט עד שיגשו אליו. אחרי זה שמנו לב לעוד משהו - לתפריט. החלוקה הפשוטה והנוחה של אוסף המנות שבו לארוחות בוקר, מנות קטנות ועיקריות הקלה עלינו את הבחירה. פתחנו עם רול חצילים (28 שקל) וסלט קריאולי (48 שקל). הרול הוגש קר, ואהבנו בו במיוחד את העובדה שפרוסות החצילים שבתוכן גולגלה גבינת עיזים טעימה לא טוגנו, אלא נאפו בתנור, מה שחסך מאיתנו נזילות שמן מיותרות, ובעיקר צרבת. הסלט הקריאולי הוא בעצם סלט גזר ועגבניות שרי בויניגרט חרדל, עם נתחי עוף במשרה צ'ילי-תפוז. הוא היה גדול, משביע ותובל נפלא, וכפי שניתן להבין מהמחיר, הוא יכול לתפקד כמנה עיקרית.
עכשיו, כשכבר נרגעה קצת הבטן, התחלנו לעשות קטצ'ינג-אפ. בין לבין שמענו סיפורים על בית הקפה שהיה פעם לול וכבר חמש שנים מתפקד במתכונת הנוכחית - במקום גרגירים וזרעונים מגישים קפה ואוכל, במקום תרנגולות יש אורחים, והיחידים שעדיין מכרכרים מסביב הם המלצרים.
לעיקריות, המשכנו בכיוון החקלאי והלכנו על שתי מנות עם תרד - קנלוני ריקוטה ותרד בליווי עגבניות שרי ובייבי תרד (45 שקל) ושקשוקת התרד האגדית (46 שקל). לשקשוקה של חנדלה יצאו מוניטין של דוקטור, והחלטתי שאסור לי לעזוב את המקום בלי לבדוק האם הוא מוצדק. ובכן, למרות שהקשר בין המנה לבין שקשוקה אמיתית די רופף, מה שמתקבל במחבת האישית הלוהטת הזו, עם המון תרד וגבינת קשקבל, טעים ומיוחד מאוד. עד כדי כך, שלא נשאר אף ביס ואפילו ניגבנו את המחבת עם לחם, כמו בשקשוקה אורגינלית. מנת הקנלוני - שלושה צינורות פסטה שטוחים, ועליהם ערימה של עלי תרד טריים ועגבניות שרי - הייתה אף היא מוצלחת מאוד, ולמרות שגם לריקוטה וגם לתרד אין טעם חזק בכלל, היא תובלה היטב והעלים הרעננים עידנו ואיזנו אותה.
לקראת שלב הקינוחים קלטנו שהספה האדומה, ההיא מהפינה בכניסה, כבר שולחת אלינו מבטים מפלרטטים של ממש. רצינו לשתף פעולה ולהצטרף אליה לקפה, אבל איך שבאנו לקום ניגשה לכיוונה משפחה אחרת. מזל שאז הגיעו הקינוחים והמתיקו את טעם ההחמצה. פאי תפוחים (30 שקל) היה נחמד, וגלידת הווניל שליוותה אותו היתה בהחלט מהזן המשובח. זו היתה הבחירה של "מה שהולך טוב עם הקפה". בחירת ה"בא לי מתוק" באה לידי ביטוי במוס נוטלה, מנה של מוס לבן עם טפטופי נוטלה מעל ומבפנים. למרות הטעם הטוב והרצון הטוב, כבר לא יכולנו לסיים.
לגימה אחרונה מהקפה, הבטחה לדבר ולהיפגש יותר ("לפחות תבואו לארוחות שישי בערב יותר") ושאיפת אוויר אחרונה מהכפר ויצאנו חזרה העירה. כמה חבל שהעיר הגדולה נמצאת רק כמה דקות נסיעה, אבל כמה כיף שחנדלה נמצאת כל כך קרוב.
