כשהייתי בת 16, הלכתי לשוק הפשפשים עם חברה. הייתי אז בתקופה ה"פריקית" שלי שהסתכמה בג'ינס קרוע למהדרין, חולצה דהויה והפוכה ונעלי טבע שחוקות. הלכתי בדוכנים בהנאה, עצרתי בכל פינה וניסיתי ללמוד את תבונות המקח. לצערי, לעולם לא למדתי, אך ידעתי לבחור את חברותיי בקפידה, כך שתמיד הייתה לי את האחת שהשיגה לי את הפריט בחצי מחיר, אם לא יותר. בפעם ההיא, אחד הסוחרים, משופשף עם ריח של זיעה מהול באפטרשייב טרי, הציע את הג'ינס הקרוע שלי למכירה. "100 שקל אני נותן לך עכשיו, מה את אומרת?" בגיל 16, סכום כזה, ועוד בשוק הפשפשים, יכול היה לסדר לי מלתחה חדשה. אבל, מייד הבנתי שאי אפשר לקנות אותי בזול, ובטח שלא את מכנסיי שקרעתי בקפידה. שנה אחר כך, הוא נשלך לפח, בידיעה שלא סרסרתי אותו. אחרי הסיבוב בסמטאות הסרוחות-אך קסומות באופן לא מוסבר, נהגנו ללכת לאבועלפיה, לבלוס טוסט עשיר, ולקנח בדוקטור לק. זה היה המסלול הקבוע שלנו.
כמעט עשור מאוחר יותר, אני מוצאת את עצמי שוב בשוק. הריחות נותרו כשהיו, המראות גם כן, אך בכל זאת, משהו במדרחוב הכי מעופש ומדהים שיש באזור, קיבל צורה אחרת. מספרה מגניבה, מבנה יפהפה, סניף אבועלפיה משופץ ואפילו מצאנו בית קפה מקסים שנראה כאילו נולד לתוך המקום. "שוקולטה" שמו והוא בן כמעט חצי שנה. כשקלטנו אותו בזווית העין באחת הסמטאות של השוק, החלטנו לוותר הפעם על הטוסט כדי לספוג את אווירת השוק ממקום אחר.
בית הקפה שומר היטב על אותנטיות המקום. קטן, אינטימי ומלא צבע ונשמה. רצפתו מאוירת, קירותיו משובצים לבנים ולא תמצאו פריט הזהה למשנהו. השולחנות מגיעים בגבהים שונים, הכיסאות שונים האחד מהשני ומספרים הרבה היסטוריה, נברשת בניחוח של פעם תלויה מהתקרה הגבוהה, מפות צבעוניות מונחות על השולחנות ובר המטבח מקושט ירוק וחדשני למדי.
השעה 10:30 בבוקר. המקום ריק למדי. המלצר מסביר לנו שמי שכבר מתיישב במקום מתאהב, אך יש גם הרבה שנרתעים קצת מהאווירה הצבעונית והססגונית המנותקת כל כך מהמראה הסולידי של בתי קפה תל אביביים. בעיניי, זה הקסם של המקום. קשה לי להאמין שהוא היה שורד בעיר הגדולה, לצד רשתות אספרסו ברים גדולות. אבל זה השוק, זאת האווירה. למעשה, ל"שוקולטה" יש אחות גדולה, קלאסית ומבויתת יותר, הממוקמת בנתניה. מי שרוצה את הקפה שלו רגוע יותר, יכול להצפין. "עד כה אנחנו מהזן המתאהב במקום", א' ואני משיבות לו ומבקשות המלצה לגבי המנות. המלצר משבח את השקשוקה והרביולי. אנחנו נאלצות לדחות את המטעמים בשל השעה המוקדמת ומבקשות במקום ארוחת בוקר ליחיד (43 שקל) ורול טונה, שמוגש עם סלט ליד (35 שקל). זמן קצר לאחר מכן, המנות מוגשות לשולחננו, בזמן שאנשים נוספים כבר מתחילים למלא את המקום.
ארוחת הבוקר מוגשת עם שתי ביצים לבחירה, סלט ירקות מתובל, גבינה בולגרית, לחם והפתעות הבית. בצלוחיות קטנות וצבעוניות, אנחנו מקבלות חציל קלוי, גזר עם חריפות קלה ועוד משהו מפתיע, כהבטחת המקום. למען האמת, לא הצלחתי לזהות מה היה בצלוחית הנוספת וגם לא ממש נכבשתי בקסמו של הרכיב המפתיע, אך ייאמר לזכות המקום, שהוא לא שומר על המוסכמה הקבועה של ארוחות בוקר רגילות. הפתעות זה טוב. במיוחד בבוקר. רול הטורטיה משובח ונעשה במקום. מדובר בשתי טורטיות מקמח עשבי תיבול, מה שמסביר את צבען הירקרק. סלט הטונה לא שוחה ביותר מדי מיונז ובסך-הכל מדובר במנה טעימה מאוד, קלילה וטרייה.
לקינוח, המלצר מציע לנו עוגת שוקולד. אנחנו מעדיפות להתחיל את היום כשאנחנו עוד יכולות לצעוד ומבקשות הפוך, במקום. מיד לאחר שאנחנו מסיימות, בעל המקום, סידני, מבקש אותנו לסדר. קלפים. טארוט, ליתר דיוק. "אני די טרי בסיפור הזה. רק 25 שנים", הוא מסביר לנו ומחייך. מתברר שמדובר בקריאה חינם למי שמתאם מראש. אז הנה, תיאמנו מראש. בין אם אתם מאמינים באמנות הטארוט ובין אם לא, מדובר בחוויה. אחרי הכול, מתי בפעם האחרונה ישבתם על רול טונה עשיר תוך כדי אבחון אישיותכם ועתידכם? רק בשביל זה שווה לפקוד את המקום. סיבות נוספות יכללו את האווירה שלא ניתן להשיג במקום אחר ורול הטורטיה הנפלא. אה, והשקשוקות והרביולי כפי שהבטיחו לנו. פעם הבאה נבוא בצהריים.