ישראלים רבים מגיעים לקנדה באשרת תייר ומנסים לעשות קיצורי דרך בהגירה לקנדה. מאות מהם מגישים מדי שנה בקשות לקבלת מעמד של פליט בטענה, כי הם עלולים להיות נתונים בסכנת חיים אם יחזרו לישראל בשל אמונה דתית או מצפונית. שתי בקשות שהגיעו לבית המשפט העליון בקנדה בשנת 2008 מאירות צד אחר ושונה בהגירה הישראלית לקנדה.
בקשת בני הזוג אלכסנדר וקתרינה סוניצקי משקפת את המציאות החברתית הקיימת בישראל לאחר העלייה הגדולה מרוסיה ומדינות חבר העמים בשני העשורים האחרונים. בני הזוג, נוצרים באמונתם, היגרו לישראל מרוסיה בשנת 1993 בהתבסס על מוצאו היהודי של אביו של אלכסנדר. בשנת 2002 הגיע אלכנסדר לקנדה כדי לטפל בהוריו שנפצעו קשה בתאונת דרכים. הוא חזר לישראל זמן לא רב לאחר מכן וטס הפעם שוב לקנדה עם אשתו. בני הזוג חידשו את אשרת התייר לתקופה נוספת של שישה חודשים ולאחריה הגישו בקשה לקבלת מעמד של פליטים בינואר 2003.
בקשתם התבססה על הטענה, כי הם חוששים מרדיפה וסכנה ממשית לחייהם אם יחזרו לרוסיה או לישראל, בגלל מוצאם היהודי והארמני (רוסיה) ואמונתם הנוצרית וסירובו של אלכסנדר לשרת בשירות מילואים בצה"ל (ישראל). ב-30 בנובמבר 2005 נדחתה בקשתם בנימוקים הבאים: בישראל אין רדיפה של נוצרים בשל אמונתם וכן העונשים על עריקה משירות צבאי הינם בגדר הסביר (56 ימי מאסר) ואינם בגדר התאכזרות או עינוי קשה.
אלכסנדר לא אמר נואש. הוא פנה שוב ביולי 2006 וביקש הערכה חוזרת של הסיכונים לחייו אם יחזור לרוסיה או לישראל. במסגרת הבדיקה סיפר אלכסנדר שהוא שרת בצבא רוסיה בשנים 1986-88 ובישראל במשך שלושה חודשים ב-1995. לדבריו, לאחר שירות מילואים בשטחים ב-1998 הוא הפך לסרבן מצפון נוכח הסבל לו נתון העם הפלשתיני. אשתו, כך טען, סבלה מהתמוטטות עצבים בזמן שירות המילואים.
בקשתו של אלכסנדר נדחתה שוב, בנימוק שאין ממש בטענתו שמדובר בסרבנות מצפונית וכי צה"ל אינו פועל במדיניות מכוונת של פגיעה באזרחים בשטחים הכבושים. כמו כן, צוין כי צה"ל אינו נוקט בצעדי עונשין אכזריים נגד המשתמטים משירות צבאי, ולכן אין חשש לחייו של אלכסנדר. בית המשפט דחה אפוא את הבקשה והעביר את הטיפול למשרד לענייני הגירה.
מרדכי בטש, אשתו ליאת ושני ילדיהם התאומים הגיעו לקנדה מישראל בשנת 2003 כתיירים. כאשר פגה אשרת התייר לאחר שישה חודשים פנו בני הזוג ברש בבקשה לקבל מעמד של פליטים ולקיים הערכת סיכון באשר לחזרתם לישראל. הם לא נמצאו זכאים למעמד פליט והבדיקה לא איתרה כל סכנה לחייהם בישראל כאשר יחזרו אליה. בסופו של דבר, הם הגישו בקשה לקבל מעמד של תושב קבע וציינו כי הם מעוניינים שהבקשה תטופל בקנדה, וזאת מסיבות הומניטאריות. פקיד ההגירה שטיפל בבקשתם לא מצא כל עילה לנהוג בהם בדרך שונה מהמקובלת. שוב עתרו בני הזוג וטענו, כי פקיד ההגירה לא לקח בחשבון כראוי את טובת הילדים וכי לא היה טיפול הולם במסמכים שהגישו. לאחר דיונים בבית המשפט לא מצא השופט פגם בהחלטת הרשויות ודחה את עתירת בני הזוג.