ניר דהן, 42, תבע את כלל חברה לביטוח בע"מ (נתבעת 1), עיריית אילת (נתבעת 2), מנהל מקרקעי ישראל - מדינת ישראל (נתבעת 3), הגר רחמים (נתבעת 4), הילה לוי (נתבעת 5) והדר חברה לביטוח בע"מ (נתבעת 6) בבית משפט השלום בתל אביב עקב נזקים גופניים שנגרמו לו כשבילה בחוף ה"שחפים" באילת.
מכתב התביעה עלה שהתובע הגיע בחודש אפריל בשנת 2003 בשעה 01:30 לפנות בוקר לחוף מלווה בחבריו ונשכב להנאתו על ערסל. כשהתנדנד קלות נפל לפתע ארצה, נחבל והובהל לבית חולים "יוספטל" שם אובחן שבר בירך ורגלו נותחה וגובסה.
בכתב התביעה האשים התובע את הנתבעים ברשלנות וכמי שלפתחם מונחת אחריות לתאונה. לדבריו, הערסל היה קרוע ובלוי ונקשר בצורה בלתי בטוחה שסיכנה את היושבים עליו. התובע טען שעיריית אילת ו/או מקרקעי ישראל אחראים לנזק בשל היותם בעלי המקרקעין שבשטחם נפגע והם התרשלו באי פיקוח על הערסל שהיווה מפגע ובאי הסרתו. כמו כן שבהסכם להפעלת החוף שנחתם בין עיריית אילת לנתבעת 4, לא ניתן היתר להציב ערסלים בחוף, ומכאן שנתבעות 4 ו-5 ששימשו כמפעילות החוף, חרגו מההסכם. "בסעיף 4 ד' להסכם נקבע שעיריית אילת תהיה בעלת כל מתקני החוף, לרבות אלה שיותקנו על-ידי מפעיל החוף ומכאן אחריותה לנזק שנגרם על-ידי אחד המתקנים". התובע הוסיף שבמעשי הנתבעים יש משום הפרת חובה חקוקה מכוח פקודת העיריות וכי יש להחיל את הכלל של "הדבר מדבר בעדו" על-פי סעיף 41 לפקודת הנזיקין ולחילופין "דבר מסוכן" על-פי סעיף 38 לפקודה כך שהנטל עובר לנתבעים להוכיח שלא התרשלו.
הנתבעות 4-6 טענו שלא עלה בידי התובע להוכיח את התביעה. לטענתן, הוא מסר מספר גרסאות סותרות לאירוע ותיאור התאונה היה סתום ואינו מתקבל על הדעת. "חומרת הפגיעה הנטענת אינה עולה בקנה אחד עם הגובה הנמוך בו נתלה הערסל. כנראה שהתובע נפגע בנסיבות שונות לחלוטין ובקטטה בה היה מעורב". לדבריהן, הקפידו שלא להשאיר ציוד מחוץ לחוף כולל ערסלים, בשעות הלילה משום שהללו נגנבו. עוד נאמר שהערסלים בחוף בטיחותיים ואינם קרועים ו/או פגומים.
"אף אם האירוע התרחש עדיין לא מתקיימת חובת זהירות קונקרטית ולא חלה עלינו אחריות". הנתבעות ביקשו לדחות את התביעה. נתבעים 1-3 חזרו על טענותיהן של נתבעות 4-6 שהתובע לא ביסס את גרסתו ואת עצם קיום המפגע. "יש לזקוף לחובת התובע את העובדה שנמנע מהעדת החבר שצילם את התמונות והחוקר מטעמו ומשכך עדותו נותרה בגדר עדות יחיד של בעל דין". הנתבעים הסתמכו על טענות נתבעות 4-5 והוסיפו שהערסלים היו תקינים ולא יתכן שנותר ערסל בחוף בשעת הלילה. "התובע ניסה להעלים כי טייל בחוף בשעת לילה מאוחרת, בעודו שתוי אחרי ששהה בפאב. הדבר מסביר את עדותו כי הוא עצמו אינו יודע מדוע נפל. מכאן שיש לייחס לתובע רשלנות תורמת מכרעת ואין לא אלא להלין על עמו".
בפסק דין שניתן ביום חמישי, בהעדר הצדדים, דחתה השופטת חדווה וינבאום וולצקי, את התביעה וחייבה את התובע בתשלום 6,000 שקל לנתבעים. "התובע לא עמד בנטל להוכיח כי פגיעתו אירעה בנסיבות הנטענות על ידו. התובע לא הוכיח במאזן ההסתברויות את עובדת הימצאות ערסלים בחוף בלילה וודאי שלא את קרות עצם קיום פגם כלשהו שנפל בהם".
