אף שבעזרת טכנולוגיה ומדיניות נכונים, הודו יכולה להיות אחת המדינות שיאכילו את העולם, בפועל היא יכולה בקושי להאכיל את עצמה. כך אומר העיתון "ניו-יורק טיימס" בכתבה על המחסור העולמי במזון.
העיתון מציין כי שטח הקרקע הראויה לעיבוד בהודו הוא השני בגודלו בעולם, אחרי ארה"ב, קצב הצמיחה הכלכלית שלה הוא המהיר בעולם, והחדשנות הטכנולוגית שלה הפכה לאגדה. על אף כל אלה, התפוקה החקלאית של הודו מפגרת בהרבה אחרי הפוטנציאל שלה. בכמה תחומים, הודו נאלצת לפנות לשווקים הבינלאומיים ותורמת בכך להחמרת משבר המזון הגלובלי.
לפני כ-40 שנה נעשה בהודו מאמץ פיתוח עצום הידוע בכינויו "המהפכה הירוקה". באמצעותו הושם קץ לרעב בהודו. אבל כעת, לאחר עשור של הזנחה, מדינה זו צומחת מהר יותר מהיכולת שלה להגדיל את תפוקת האורז והחיטה. הבעיה החריפה במידה כה רבה, שראש הממשלה מנמוהן סינג קרא ל"מהפכה ירוקה שנייה", כך שבעיית המחסור במזון תיפתר שוב. אך בעוד סינג דואג להאכלת העניים, האוכלוסיה המבוססת של הודו המתרחבת והולכת דורשת לגוון את המזון שלה.
חקלאי הודו, שרובם מתקיימים מעיבוד חלקות קטנות המושקות במי גשמים, סובלים מעוני. האינפלציה בהודו מסתכמת ביותר מ-11% לשנה, השיעור השני הגובה ביותר אחרי 13 שנה.
החקלאי מקבל 20% מהמחיר לצרכן ה"מהפכה הירוקה" הביאה בשעתה להודו מגוון של זני אורז וחיטה בעלי יבולים גבוהים, הרחיבה את השימוש בהשקיה, בחומרי הדברה ובדשנים, והפכה את צפון מערב המדינה לסל המזון שלה. בשנים 1998-1968 הוכפל יבול הדגנים של הודו.
אבל מאז שנות ה-80 החלה הממשלה להזניח את החקלאות ואת החקלאים. מכון פיטרסון לכלכלה בינלאומית בוושינגטון אומר כי שינויי האקלים בעולם עלולים לצמצם את תפוקת החקלאות של הודו ב-30% עד שנות ה-80 של המאה ה-21.
החוות המשפחתיות הצטמצמו בגודל וביבולים, ולפני שנים אחדות אף גרמו החובות הגואים לגל התאבדויות של חקלאים. כיום, החקלאים ההודים מוצאים שיותר רווחי למכור את אדמותיהם ליזמי נדל"ן. רבים מהחקלאים שנשארים על אדמותיהם, מנסים את כוחם בגידול פירות וירקות שיש להם ביקוש גבוה יותר בקרב האוכלוסיה המבוססת, אבל אין די משאיות קירור שיובילו את התוצרת הזאת לשווקים.
שרשרת אספקה ארוכה ולא יעילה פירושה שהחקלאי ההודי הממוצע מקבל פחות מחמישית המחיר שמשלם הצרכן. מחקר של הבנק העולמי הקובע זאת מציין כי שיעור זה נמוך בהרבה ממה שמקבל החקלאי בתאילנד או בארה"ב.