לסקר מימון, 47, תבע את יצחק שיליאן (נתבע 1), איילון חברה לביטוח בע"מ (נתבעת 2) ואת אבנר איגוד נפגעי רכב בע"מ (נתבעת 3) בבית משפט השלום בתל אביב לאחר שנפגע בתאונה במהלך תפקידו ככרטיסן בחברת "דן". מכתב התביעה עלה שבחודש נובמבר 1999, ירד מאוטובוס של דן, לאחר שבדק כרטיסים של נוסעים, כשלפתע דלתות האוטובוס נסגרו עליו והוא נפצע ביד וכתף שמאל ובצוואר. ועדה רפואית לערערים של המוסד לביטוח לאומי קבעה שנותרה לו נכות צמיתה בשיעור של 5% בגין פגיעה בצוואר. התובע ביקש פיצוי בגין כאב וסבל והוצאות רפואיות שנדרשו עקב התאונה ופגיעתו התפקודית.
הנתבעים טענו בכתב ההגנה שיש לייחס משקל רב לשבע תאונות עבודה קודמות שעבר התובע ושהשפיעו על תפקודו. כמו כן שפגיעתו בתאונה האחרונה מזערית ו"נבלעת" בפגיעותיו הקודמות והמרובות. "מדובר בנפגע סידרתי שממחזר תלונותיו ודורש כפל פיצוי בגין תחלואים שהיו קיימים אצלו עובר לתאונה ושבגינם פוצה על-ידי הנתבעות 2 ו-3. יש לייחס משקל מכריע למצבו הרפואי עובר לתאונה בעת הערכת נזקיו עקב התאונה". הנתבעים הוסיפו שלא נגרמה לתובע ירידה בשכר לאחר התאונה אלא להיפך שכרו עלה.
בפסק דין שניתן ביום ראשון, בהעדר הצדדים, חייבה השופטת ארנה לוי את הנתבעים לשלם לתובע 12,000 שקל בגין נכותו הרפואית בתוספת 4,000 שקל הוצאות על תרופות, נסיעות ועזרת צד שלישי. מסך הפיצויים ינוכה מענק שקיבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי בסך של 20,720 שקל. השופטת דחתה את הטענה שמדובר בתובע סידרתי וקבעה שמתוך שבע תאונות שעבר נמצא שבחמש תאונות נפצע קל ובשתיים דובר בפגיעות בעלות משמעות.
"האחת התאונה משנת 1994 בה נפגע במרפק שמאל והשנייה משנת 1996 בה נפגע בעמוד השדרה המותני... גם אם נפגע התובע פגיעות שונות במהלך השנים, אין לפגיעות אלו כל קשר לפגיעתו בתאונה זו ומדובר בפגיעה אחרת. אין חולק שעקב פגיעתו במרפק, הפסיק לעבוד כנהג ועבר לעבודה כמבקר... ולאחר התאונה לא חזר לעבוד כמבקר אלא עבר למגוון עבודות משרדיות באופיין".
השופטת הוסיפה שהתובע הינו עובד שכיר ב"דן" ולא חבר "דן" שלא ניתן לפטרו. "סיכוייו להיקלט בעבודה אחרת אם יפרוש מעבודתו יהיו קטנים יותר עקב מגבלותיו. התאונה הוסיפה מגבלות למגבלות התובע שהיו קיימות לפניה, והוסיפה מום נוסף על מומו. זוהי פגיעתו התפקודית ובשל כך הוא זכאי לפיצוי מסוים".
