ג'ינג' ואני מצאנו עצמנו הפעם בעיר הדרומית, תחת שמש יוקדת שקיבלה אותנו ב-40 מעלות חום. לפי הנהירה הכלל-ישראלית לאילת בחודשים האלו, נראה שהרבה אנשים מוצאים בתופת הזו הנאה. אני לא, וכשאני לא נהנה - אני מפצה את עצמי בארוחות משולחות רסן. מהבחינה הזו אילת פותחת בפניי עולם חדש של אפשרויות. אל הביקור בשלוחה האילתית של 'פסטורי' צירפתי אליי דווקא את גיסי רונן, ושלחתי את ג'ינג לאכול בחיק המשפחה שנשארה במלון.
פסטורי אינטימית ומעוצבת להפליא. מבט חטוף בתמונות המסעדה באתר שלה, ימחיש היטב במה דברים אמורים. המארחת בכניסה מובילה אותנו לשולחן זוגי והתפריטים בידיה. המסעדה שואפת לספק חוויה איטלקית של טעמים וניחוחות, ואילו אנו שואפים מהניחוחות ומתים להגיע לטעמים. המקום עמוס באופן מעורר פליאה ביחס לשעה המוקדמת, אך זה אינו פוגם בתחושת הביתיות. בתפריט מצאנו לא פחות מ-15 מנות פתיחה שונות ומגוונות, ולאחר היוועצות בצוות המקום האדיב בחרנו לפתוח במנה קטנה של אינסלטה ורדה (18 שקל) ובמנת פגטו פיצ'י (62 שקל). האינסלטה התגלתה כסלט עלים עשיר ובו עגבניות שרי, בצל סגול ותאנים, ברוטב פסטו-בלסמי עדין ומעט רוקפור. במנה השנייה ארבע פרוסות של פטה כבד אווז ועוף שהוגשו עם ריבת תאנים, מלווים בטוסטונים. שתי הראשונות התגלו כמוצדקות והשחיזו את ניבינו לקראת הבאות.
אם 15 אופציות מגוונות לפתוח איתן בפסטורי מרשימות אתכם, חכו עד שתגיעו ל-40 מנות עיקריות בקירוב. מיני ספגטי, רביולי, ניוקי, לזניה, ואלו רק השמות שנראו לי מוכרים. הכל נעשה במקום, כך שההחלטה לא קלה.
הזמנתי לי דופיו גמברי אל אוליו (88 שקל), אם הייתם שואלים את טוני סופרנו הוא היה מסביר לכם שמדובר במנה שמיימית של שרימפס בשמן זית, לימון, שום, גמבה, עגבניות מיובשות ובשביל הטוויסט - צ'ילי מתוק. רונן לקח פוזילי א-לה שף (84 שקל), פסטה עם נתחוני פילה, אנטרקוט ועגבניות מיובשות מוקפצים עם בצל, עגבניות, שמן שומשום ובזיליקום. מנת הפוזילי הייתה גדולת מימדים, בדומה למנת השרימפס שלי. שילוב הטעמים האזוטרי משהו במנת השרימפס, התגלה כייחודי ומוצלח במיוחד והפך את המנה הזו למוצלחת יותר מבין השתיים, לדעתי. אך גם רונן שמח בחלקו ונראה שהתענג על כל ביס במנה רווית הבשר שלו.
בשלב זה של הארוחה, חשבתי לעצמי כי בין שלל האטרקציות שהעיר יודעת לספק, מסתמנת החוויה האיטלקית בפסטורי ככזו שיכולה לתפוס מקום של כבוד. במחשבה שניה, נזכרתי כי הקינוח עוד לפנינו, והוא זה שיכול להכריע את הכף, לכאן או לשם. בקינוח החלטנו ללכת דווקא על הסטנדרטי ובחרנו ביחד טירמיסו (32 שקל), אותו ליוו שתי כוסות תה עם נענע. הגרנד-פינאלה של הארוחה לא נפל מהמנות הקודמות והשלים רצף מנצח של חוויות איטלקיות אותנטיות ועמוסות קלוריות כמיטב המסורת.
עכשיו אפשר לומר בביטחון שפסטורי האילתית מספקת עושר גסטרונומי איטלקי משובח, שראוי להשכיל ולהשחיל אותו בין שלל האטרקציות בעיר. הידיעה על הסניף התל אביבי נסכה בי שלווה - כך אוכל ליהנות מהתפריט המגוון של פסטורי בלי לסבול לפניו ואחריו מהחום הבלתי אפשרי של העיר הלוהטת.
