בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל את ערעורה של פרקליטות המחוז על פסק דינו של שופט בית משפט השלום, דוד מינץ, בעניינם של חברה פרטית לייצור ציוד אלקטרוני, "אסף הכסף", ואת מנהלה נועם מלמד, בן 66, וביטל את זיכויים משבעה מתוך 15 סעיפי אישום על אי-העברת ניכויי מס מהעובדים לפקיד השומה. הזיכוי נגע לאי-העברת ניכויים ב-2001, וההרשעה - לאי-העברת ניכויים ב-2002.
בסך-הכל הרשיע בית המשפט המחוזי את החברה, הקרויה גם "רם צור אלקטרוניקה" ומנהלה, באי-העברת ניכויים בסך 776,912 שקל. אף על-פי כן החליטו השופטים צבי זילברטל, יצחק ענבר ונאוה בן-אור שלא להחמיר בעונשם של החברה ומנהלה, כדרישת עו"ד ירון מינטקביץ' מפרקליטות מחוז ירושלים.
בבית משפט השלום נגזר על מלמד קנס בסך 20,000 שקל, שירות לתועלת הציבור בהיקף 200 שעות ו-6 חודשי מאסר על-תנאי. החברה חויבה בתשלום קנס סמלי בסך 1,000 שקל. בפסק הדין של בית המשפט המחוזי נדחתה טענת מלמד והחברה כי היה ראוי לזכותם משום שהיה "הצדק סביר" לאי-העברת הניכויים.
בבית משפט השלום נקבע כי הושג ביום 26.12.01 הסדר עם פקיד השומה בדבר פרעון חוב בסך 975,450 שקל לחודשים ינואר 2001 - נובמבר 2001 אבל ביום 24.9.02 קרסה החברה, ולא שילמה את מלוא הסכום. את הקריסה העביר מלמד בפעולה חד-צדדית שנקט בנק הפועלים. מייד לאחר שהתקבל בחשבון החברה סכום של 1.5 מיליון שקל מלקוח שלה, משך הבנק מהחשבון 1.4 מיליון ש"ח לכיסוי חוב לבנק. עקב פעולה זו קרסו, בבת אחת, עסקיה של החברה, החלו הליכים לפירוקה והיא חדלה מלפעול. בשל כך נפסקו גם התשלומים על-פי ההסדר עם פקיד השומה.
מנהל החשבונות של החברה, דוד זיכרמן, העיד, כי מלמד ביקש ממנו להגיע להסדר עם שלטונות המס גם לגבי חוב הניכויים של החברה לשנת 2002, אך נאמר לו שתחילה יש לסיים את פרעון החוב לשנת 2001, על-פי ההסדר שהושג. עידית קלכרמן, עובדת פקיד השומה, אישרה זאת.
הפרשה נותרה זהה בערעור טען מלמד, באמצעות עו"ד איתן להמן, כי אי-התשלום היה מוצדק באופן סביר, שכן הושגו הבנות עם פקיד השומה על אופן התשלום. לגבי שנת 2001 היה הסכם מפורש עם שלטונות המס, שחלקו לא מומש בשל התמוטטות החברה, אך הוא יצר "הצדק סביר" לאי-התשלום. ואילו לגבי שנת 2002 אומנם לא הושג הסדר מפורש, אך הייתה הסכמה, לפחות מרומזת, כי תחילה יושלם ביצוע ההסדר לשנת 2001, ואז ניתן יהיה לפרוש את החוב בגין שנת 2002.
אבל בית המשפט המחוזי דחה טענות אלה. השופט זילברטל קבע בפסק הדין כי כאשר רשויות המס מגיעות להסדר עם הנישום, יש בכך הצדק סביר לאי-העברת הכספים שלא במועד הקבוע בדין. "אבל כאשר, למשל, העברת הכספים תביא לקריסת הנישום, לא תישמע מפיו הטענה שפעל בסבירות כאשר העדיף להפנות את כספי המס להצלת עסקו (או אף להצלת מקום העבודה של עובדיו, למשל)".
השופט הוסיף כי לא ניתן לשלול אפשרות כי אלמלא "נפילת" החברה, היה נמשך המצב לפיו מושג, מפעם לפעם, הסדר בקשר עם חובות החברה לפקיד השומה בגין ניכויים שביצעה, ומלמד לא היה מוצא עצמו על ספסל הנאשמים. אלא שעניין זה, כשלעצמו, אינו יוצר הצדק סביר לאי התשלום.
לגבי ההחלטה שלא להחמיר בעונש, הסביר זילברטל כי הרשעה בשבעה מקרים נוספים של אי-תשלום מס שנוכה אינה צריכה להשפיע על העונש. הפרשה בכללותה נותרה זהה, מה גם שההרשעה החדשה מתייחסת לחובות שבתחילה נכללו בהסדר ורק קריסת החברה מנעה את סילוקם הסופי.
