הסכם למכירת יחידת נופש במלון רם בירושלים שנחתם לפני 10 שנים, בוטל (יום א', 6.7.08) משום שהופר בו חוק הגנת הצרכן. שופט בית משפט השלום בירושלים, שמעון פיינברג, חייב את חברת "אקטיוויטי תיירות ונופש (1996)", שמכרה את יחידת הנופש, להשיב לקונים, בני הזוג אברהם והניה רובין, 64,708 שקל ששילמו לה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה. כמו-כן חויבה החברה לשלם להם שכר טירחת עו"ד בסך 7,500 שקל והוצאות המשפט.
מפסק הדין עולה כי בני הזוג רובין רכשו את יחידת הנופש באפריל 1998 לתקופה של 36 שנה. לפי הסכם הרכישה הם שילמו לחברת "אקטיוויטי" 9,423 דולר, והתחייבו לשלם דמי אחזקה שנתיים בסך 555 שקל בתוספת הפרשי הצמדה ומע"מ, עד שנת 2005. לדברי בני הזוג, הפעילו נציגי החברה שיטת שיווק אגרסיבית והחתימו אותם על ההסכם, בלא שניתן להם הסבר מפורט על אודות פרטי העסקה ובלא שהתאפשר להם לעיין בהסכם.
במהלך השנים התברר להם כי נפלו קורבן למזימה להוציא מהם כספים שלא כדין ובלא תמורה הולמת, אך הם לא פעלו לביטול ההסכם משום שסברו כי חתימתם עליו מחייבת אותם, ואין להם מה לעשות בנידון. העילה לביטול החוזה התגלתה להם, לטענתם, רק לאחר שניתן פסק הדין בבית משפט השלום בירושלים [ת.א. 9516/99 אמתון נ' אקטיביטי תיירות ונופש (1996)].
בפסק הדין אמתון קבע בית המשפט, כי החוזה שבו התקשרה החברה עם רוכשי יחידות נופש הוא חוזה אחיד. עוד נקבע כי לא מולאו הוראות החוק והתקנות לעניין גודל האותיות בחוזה אחיד, ויש בכך משום ניצול מצוקה, ועל כן הצרכן רשאי לבטל את העסקה מכוח הוראת סעיף 32(א) לחוק הגנת הצרכן, הקובע כי אם היו הטעיה או ניצול מצוקה מהותיים, הצרכן רשאי לבטל את החוזה תוך שבועיים מיום החתימה עליו, ובית המשפט רשאי לבטל את החוזה גם לאחר מכן.
עוד נפסק כי סעיף 14 א(ג) לחוק, הקובע הוראות מיוחדות לעניין רכישת יחידות נופש, מחייב את העוסק למסור לצרכן טופס גילוי עד למועד חתימת החוזה), ואם לא עשה זאת המוכר, לא תחול הספירה של ארבעה עשר יום לפי סעיף 32 (א). בפסק הדין אמתון החליט בית המשפט כי הוא רשאי, בנסיבות המקרה, לבטל את החוזה גם לאחר תקופה של שבועיים מיום חתימתו.
אין התיישנות בתביעה שהגישו בני הזוג רובין הם טענו, באמצעות עו"ד דניאל רצרסדורפר, כי ההסכם שלהם זהה לזה שנידון בפסק דין אמתון, וכי גם הם לא קיבלו כל טופס גילוי הנדרש על-פי החוק.
החברה טענה, באמצעות עו"ד רונן ג'ומי, כי טופס הגילוי נמסר וכי חלה על התביעה התיישנות, משום שחלפו יותר משבע שנים מיום כריתת החוזה. עוד נטען כי ביטול ההסכם נעשה בשיהוי רב, וכי חלף הזמן הסביר לאחר שנודע להם על עילות הביטול התביעה.
בפסק הדין שקיבל את התביעה קבע השופט פיינברג, כי עדותו של רובין שטופס הגילוי הנדרש על-פי החוק לא נמסר לו ולאשתו מעולם, מהימנה בעיניו. ומכאן שדינה של טענת ההתיישנות להידחות. גם טענת השיהוי נדחתה. השופט האמין לעדותו של רובין כי מיום שקרא על פסק דין אמתון בעיתון "יתד נאמן" בשנת 2004 עד שהגיש את התביעה בשנת 2006 הוא לא ישב בחיבוק ידיים, וכי החברה קיבלה מכתב התראה ממנו כבר בינואר 2005.
השופט פיינברג פסק כי חוק הגנת הצרכן חל על העסקה נשוא התביעה, ומכיוון שלא התמלאו תנאי סעיף 14 א(ג) לחוק, בדבר חובת החברה למסור לבני הזוג רובין טופס גילוי, זכותם של התובעים לבטל את ההסכם עם הנתבעת.