בית המשפט המחוזי בירושלים דחה את ערעורו של עורך דין על דחיית תביעה שהגיש לבית משפט השלום נגד עורכת דין אחרת על הוצאת לשון הרע בתלונותיה נגדו ללשכת עורכי הדין. השופטים מוסיה ארד, יהונתן עדיאל ומרים מזרחי חייבו את המערער, עו"ד עמוס גבעון, לשלם למשיבה, עו"ד סוזן מצא, הוצאות משפט בסך 10,000 שקל.
עו"ד עמוס גבעון טען בתביעתו נגד עו"ד מצא כי הוציאה עליו לשון הרע בשני מכתבי תלונה ששלחה בשם לקוחותיה נגדו ללשכת עורכי הדין, וכן בעדותה לפני ועדת האתיקה של הלשכה בהליך המשמעתי שהתנהל נגדו בעניין התלונות. בתלונתה ייחסה מצא לגבעון "ניסיון לחטוף שלא כדין פסק דין" בהליך שהתנהל בינו לבין לקוחותיה לפני כבוד השופטת מלכה אביב. היא ציינה בתלונה כי גבעון התייצב לדיון שנקבע לפני השופטת אביב וטען כי היא ולקוחותיה לא התייצבו. עו"ד מצא התלוננה כי גבעון טען זאת אף על-פי שפגש בלקוחותיה בכניסה לאולם בית המשפט, וידע כי הם ממתינים לדיון מחוץ לאולם, שהיה באותה עת מלא.
עקב התלונה הוגשה נגדו קובלנה לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין. גבעון הכחיש את האמור בתלונה. לטענתו, לא ראה את עורכת הדין או את לקוחותיה באותו יום בבית המשפט, מן הסתם משום שאיחרו להתייצב לדיון והגיעו לבית המשפט רק לאחר שהוא עצמו כבר עזב אותו. הוא הוסיף כי מסיבה זו ניתן לטובתו פסק דין בהיעדר התייצבות, חרף העובדה שלא ביקש זאת מבית המשפט. ועדת האתיקה העדיפה את גרסתו של גבעון והחליטה לזכותו. גבעון הגיש לבית משפט השלום בירושלים את התביעה על הוצאת לשון הרע.
הגנת תום לב השופט עודד שחם דחה ב-6.12.07 את התביעה וקבע כי אומנם הדברים שפרסמה עו"ד מצא הם לשון הרע, וכי אין היא יכולה להתגונן בטענת "אמת דיברתי", שכן לא הוכח כי לקוחותיה אכן פגשו את עו"ד גבעון בבית המשפט. אבל, פסק השופט, קמה לה ההגנה של פרסום שנעשה בתום לב במסגרת הגשת תלונה לגורם המוסמך לדון בה.
השופט שחם הסביר כי עדותה של עורכת הדין כי האמינה לגרסת לקוחותיה, שמסרו לה כי פגשו את עו"ד גבעון בבית המשפט לפני שנכנס לאולם, היא עדות אמינה הנתמכת בראיות. השופט גם פסק כי מכתבי התלונה, והדברים שאמרה עורכת הדין בעדותה לפני ועדת האתיקה, הם פרסומים מותרים לפי לחוק איסור לשון הרע, שכן הם "פרסום שנעשה על-ידי עד במסגרת עדותו בהליך שיפוטי או מעין שיפוטי".
על כך ערער עו"ד גבעון לבית המשפט המחוזי. בפסק הדין שדחה את הערעור ציינו השופטים כי שופט השלום קבע כי מצא הגישה את התלונה נגד גבעון ללשכת עורכי הדין בתום לב. מדובר ב"קביעה עובדתית של ערכאה דיונית, שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בשכמותה".
השופטים גם דחו את טענתו של גבעון השופט שגה כאשר לא קבע כי נטל השכנוע להוכחת קיומו של תום לב מוטל על הנתבעת. ראשית, משום שנפסק כי התלונה הוגשה ללשכת עורכי הדין בתום לב, תוך אמונה בנכונותה. בנסיבות אלו, ממילא אין חשיבות לשאלת נטל השכנוע. שנית, סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע קובע כי: "הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב". במקרה הנוכחי, אין חולק כי התלונה שבמסגרתה נעשה הפרסום הוגשה לגורם המוסמך לדון בה.