רמי קלימי תבע את עיריית ירושלים בבית המשפט לתביעות קטנות בעיר בסכום של 10,000 שקל לאחר ששלחה לו דרישה לתשלום קנסות,שלא היו קשורים אליו, ולאחר מכן עיקלה את חשבון הבנק שלו. מכתב התביעה עלה שבשנת 1996 נרשמו לרכב מס' 3838763 שתי עבירות חנייה ובחודש אפריל 2005, שלחה עיריית ירושלים לתובע דרישה לתשלום הקנסות שתפחו לסך של 1,470 שקל. התובע השיב שאינו קשור לרכב נשוא הקנסות וביקש לבטל את הודעות הקנס - בלא הועיל. למרות שפקידה הודיעה שהדוחות יבוטלו עקב טעות, העיריה התעלמה והטילה עיקול על חשבונו של התובע בבנק הפועלים. בכתב התביעה ביקש התובע פיצוי בגין עוגמת הנפש שהייתה נחלתו עקב העיקול הלא מוצדק.
בכתב ההגנה טענה עיריית ירושלים שהעיקול על החשבון הוסר כעבור חמישה ימים ולא נגרם לתובע נזק. כמו-כן שאת נתוני הרכב קיבלה ממשרד הרישוי והתובע היה חייב לתקן שם את הרישום המוטעה. "אם התובע היה דואג להסדיר במשרד הרישוי את הרישום ומתקן את הפרטים המופיעים ברישומי הרכב שאינו בבעלותו, לא היה מוטל עיקול". העיריה ביקשה לדחות את התביעה.
בפסק דין שניתן, ביום חמישי, בהעדר הצדדים, חייב השופט יחזקאל ברקלי את עיריית ירושלים לשלם לתובע 1,200 שקל בתוספת 100 שקל אגרה. "הנתבעת כרשות ציבורית ומוניציפאלית נושאת באחריות מוגברת לרישום נכון, מהימן ועדכני של המידע המצוי ברשותה ונמצא בטיפולה. הנתבעת ידעה בשנת 2005, שאין לחייב את התובע בתשלום הדוחות לפיכך ללא קשר לרישום במשרד הרישוי, היה עליה לשמור מידע זה שברשותה ולדאוג שלא יוטל עיקול בגין הדוחות המוטעים שהיא מוציאה.
במלים פשוטות: אם אכן הדוחות בוטלו לא היה מקום לעקל את כספי התובע. מדובר בעיקול שהוטל ברישום על כספי התובע למשך שבוע. סביר להניח שבתקופה זו נגרמה לתובע מורת רוח ואי נחת. התובע לא הוכיח נזק ספציפי, אלא רק נזק כללי של עוגמת נפש, סבורני שפיצוי בסך 1,200 שקל הולם את נסיבות העניין". השופט הוסיף שבשל הפער העצום שבין סכום התביעה לסכום שנפסק אינו פוסק הוצאות לחובת העיריה.
