מנתח פלסטי שלא הצליח לשפץ את אפה של צעירה בשלושה ניתוחים, ישלם לה פיצויים בסך 140,000 שקל, על כאב וסבל והפסד השתכרות. כך פסקה (יום ב', 28.7.08) שופטת בית משפט השלום בירושלים עירית כהן. כמו-כן חויב הרופא לשלם לצעירה את הוצאות המשפט ו-28,000 שקל שכר טירחת עורך דין.
מפסק הדין עולה כי הצעירה עברה את שלושת הניתוחים אצל ד"ר יעקב פיליבה מ"אמריקן מדיקל סנטר", ב-24.6.96, 16.9.96 ו- 19.1.98. היא טענה בתביעה שהגישה באמצעות עו"ד יונתן דייוויס, כי הניתוחים בוצעו תוך רשלנות וגרמו לה נזקים.
ד"ר פיליבה ו"אמריקן מדיקל סנטר" טענו, באמצעות עו"ד אריה כרמלי, כי חלק גדול מתלונות האשה חסרות יסוד, וכי תביעותיה לגבי נזקים שנגרמו בניתוח הראשון והשני, התיישנו.
מטעם התביעה העידו הצעירה, דודתה ואמה. וכן הוגשה חוות דעת של ד"ר יורם גורביץ, מומחה אף אוזן גרון. ד"ר פיליבה העיד מטעם ההגנה, וכן הוגשה חוות דעתו של ד"ר אלימלך דויטש, אף הוא מומחה אף אוזן גרון.
הצעירה העידה במשפט כי פנתה ב-1996 לד"ר פיליבה לבצע ניתוח קוסמטי לתיקון האף. הרופא טען בעדותו כי הניתוח נועד להשיג גם שיפור של הנשימה. אבל השופטת העדיפה את גרסת הצעירה שמטרת הניתוח הייתה אסתטית בלבד, שכן לא הוכח שסבלה מעולם מבעיות נשימה, ואף סביר להניח שליקוי כזה היה צריך להיות מתועד בקופת חולים.
הצעירה ספרה כי שבוע לאחר הניתוח הוסר הגבס והתגלה כי במרכז אפה נוצרה בליטה כעורה ונחיריה נותרו כשהיו. לאחר שהיא ואמה ביקרו אצל הרופא, הציע לבצע ניתוח מתקן . הרופא טען בעדותו כי הצעירה היא שיזמה את הניתוח השני. אבל השופטת קבעה כי מאחר שהרופא הסכים שהניתוחים הנוספים היו מוצדקים, אין חשיבות לשאלה מי יזם את הניתוחים הנוספים.
הצעירה סיפרה עוד כי לאחר ניתוח השני, לא ירדה הנפיחות, האף נותר מכוער והיא התחילה לסבול מקשיי נשימה ומנזלת וכן למשוך באף. לאחר שהתגייסה לצה"ל, פנתה שוב לד"ר פיליבה, והוא הציע שרופא אחר יבצע ניתוח נוסף, על חשבונו.
לדבריה, פנתה ב-1.12.97 לפרופ' וכסלר, אך זה לא הסכים לקבל עליו סיכון. ואכן ד"ר פיליבה החזיר לה את התשלום ששילמה לפרופ' וכסלר, והסכים לבצע ניתוח נוסף.
הרופא העיד כי מראה האף בכללותו לפני הניתוח השלישי נראה לו סביר, ולכן ביצע תיקון מזערי פשוט, מתוך תקווה שיניח את דעתה של הצעירה.
התיק הרפואי לא הוצג בפסק הדין שקיבל את תביעתה של הצעירה, דחתה השופטת כהן את טענת הרופא כי חלה התיישנות על התביעה בגין שני הניתוחים הראשונים, משום שהיא הוגשה ב-20.6.04, יותר משבע שנים לאחר שנגרמו הנזקים. השופטת החליטה לקבל את עמדת הצעירה כי יש לראות את מכלול האירועים כטיפול רפואי מתמשך, וכי רק בסיום הטיפול האחרון ניתן היה לדעת את מצבה הסופי ואת מידת הנזק שנגרם לה.
השופטת ציינה כי על תוצאות הניתוחים והתופעות שהופיעו לאחר כל ניתוח, צריך היה ללמוד מהתיק הרפואי של הצעירה, אלא שהתיק הרפואי לא הוצג, ולא ניתן לכך כל הסבר. כאשר נשאל הרופא היכן התיק, השיב כי מי שהחזיק את התיקים הוא בית החולים שבו בוצע הניתוח.
"ללא התיק וללא תרשומות של הרופא מזמן אמת לא ניתן לדעת מאלו בעיות סבלה הצעירה לאחר כל אחד מהניתוחים והיעדר הרישומים פועל בעניין זה לחובת הרופא", כתבה השופטת.
השופטת גם ציינה כי הרופא לא צילם את הצעירה לפני הניתוח הראשון וגם לא לאחר הניתוחים הבאים, למרות שלפי עדותו לא היה מנתח בלי תמונה, שכן בלי תמונה לא ניתן להשוות את המצב לאחר הניתוח למצב שלפניו. גם ד"ר גורביץ וד"ר דויטש העידו כי ניתוח פלסטי מצלמים לפני ואחרי. "העדר הרישומים, השרטוטים והתמונות מעביר את הנטל אל הנתבע להוכיח שלא התרשל", כתבה השופטת, אך קבעה כי הוא לא עמד בנטל ולא הוכיח כי לא התרשל.
