ד"ר רענן גיסין, לשעבר יועצו של ראש הממשלה אריאל שרון, אמר (א', 10.8.08) בראיון לג'רוזלם פוסט, כי מו"ל מעריב, יעקב נמרודי, היה איש העסקים הישראלי הראשון שמכר נשק לגאורגיה.
ישראל הודיעה היום כי בכוונתה לעצור את מכירת הציוד הביטחוני לגאורגיה בעקבות פרוץ המלחמה בינה לבין רוסיה. מוסקבה הבהירה לישראל כי תמכור מערכות נ"מ מתקדמות לסוריה ואירן אם יימשך הסיוע שמעניקים אנשי עסקים ישראלים לצבא גאורגיה.
"אנשי עסקים פרטיים" "העסקות עם גאורגיה החלו בשנות ה-90' כשאיש העסקים יעקב נמרודי מכר רובי קלצ'ניקוב למשמר הנשיאות והצבא", סיפר גיסין. לגאורגיה היו אז קשרים טובים עם אירן. לשתי המדינות היו עסקות גז ופרויקטים כלכליים משותפים".
"אנשי עסקים ישראלים נוספים קיבלו לאחר מכן רשיון ממשרד הביטחון למכור לגאורגיה נשק הגנתי", הוסיף גיסין. "בכל מקרה, דובר אז על רשיונות שניתנו לאנשי עסקים פרטיים ולא נשק שנמכר באופן רשמי בידי מדינת ישראל. הגאורגים התעניינו במיוחד במערכות נ"מ, כדי שיוכלו להתמודד עם תקיפות חיל האוויר הרוסי".
גיסין הוסיף כי הקהילה החזקה של יהודי גאורגיה בישראל המונה 12,000 איש, מסייעת לאנשי העסקים הישראלים הפעילים בגאורגיה.
"אני אצליח היכן שאחרים כשלו" בספרו של יעקב נמרודי, "מסע חיי", אשר יצא לאור בשנת 2003 בהוצאת מעריב. הוא תיאר בהרחבה מכירת נשק לגאורגיה בשווי שני מיליון דולר, שנועדה, לדבריו, להשגת מידע על גורלו של הנווט הנעדר רון ארד.
"בפברואר 1993 שוב יצאתי למסע עסקים ברוסיה ובמסגרתו תכננתי להגיע גם לגאורגיה", סיפר נמרודי. "זמן קצר לפני שהמראתי לרוסיה נפגשתי ביחידות עם ראש הממשלה, יצחק רבין. באותם ימים הגיע אלי מידע על כוונתו של נשיא גאורגיה, אדוארד שווארדנדזה, לצאת בקרוב לפגישות עם ראשי המשטר בטהרן".
"המידע המעניין הכניס אותי לדריכות. הרגשתי, שיש כאן הזדמנות פז להביא מידע על הנווט השבוי רון ארד, וחשבתי, שאוכל גם להוכיח לכל המלעיזים ולכל אלה שיצאו נגדי בעקבות פרשת 'אירנגייט', שאני מסוגל להצליח במקום שבו אחרים כשלו - להביא מידע על הנווט הנעדר רון ארד. שכנעתי את עצמי, שאני, יעקב נמרודי, אצליח במקום שהם כשלו. ועל כן רציתי לדבר עם ראש הממשלה".
"לא חיכיתי הרבה והצגתי לפניו את הרעיון שגלגלתי: אני אעזור לשווארדנדזה לייצב את כלכלת ארצו, ובתמורה אקבל ממנו מידע על הנווט רון ארד. לאמיתו של דבר, קיוויתי לקבל יותר ממידע. בדמיוני ראיתי את המטוס מגיע לנמל התעופה בן-גוריון, את הדלת הנפתחת ואת הנווט המשוחרר מופיע ומנופף בידו לשלום. איזה הישג עצום זה יהיה".
רבין: לא רוצה אירנגייט שנייה" "הסברתי לרבין שזאת הזדמנות חד-פעמית: שווארנדזה יוצא לשיחות בטהרן, המקום היחיד שבו יש סיכוי לקבל מידע על גורלו של הנווט הנעדר. רבין הקשיב. הוא היה מודע לכך, שמנהיג גאורגיה נהנה מתמיכה רחבה בממשל האמריקני, שיראה בעין יפה כל סיוע למדינה, אבל מהתגובות המאופקות שלו התרשמתי שהוא חושש מהסתבכות נוספת בסגנון 'אירנגייט'. לבסוף אמר את הדברים במפורש: "יעקב, אני לא רוצה שתהיה לי 'אירנגייט' שנייה."
הרגשתי שאינני יכול לשתוק עוד. ראש הממשלה רבין נאלץ לשמוע ממני באותו מעמד דברי תוכחה רבים, שספק אם שמע אי-פעם ממישהו אחר: "מי כמוך יודע, שהמבצע נכשל רק בגלל שטילי ה'הוק' שנשלחו לאירן הוחלפו בידי אנשים ממערכת הביטחון. הם החליפו את הטילים בלי לקבל את אישורך ואת אישור מנכ"ל משרד הביטחון".
"היית צריך להקים ועדת חקירה רצינית, שתגלה את האמת על הפאשלה הנוראה. מי כמוך יודע, שאלמלא החבלה הזאת, המבצע היה מצליח וההיסטוריה של המזרח התיכון יכולה להיות שונה". הייתי נסער ולא הצלחתי לעצור בעצמי. הרגשתי שאני חייב להגיד את הדברים. רבין שמע ושתק. אחרי כמה דקות נרגעתי. לגמתי מים וחזרתי לעצמי. הבטחתי לראש הממשלה שהכל ייעשה בדיסקרטיות ובאחריות".
בסופו של דבר לחץ רבין את ידי בחום: "יעקב, הכל יהיה באחריותך. אתה יוצא למשימה כבדה וקשה, ותמיד הצלחת במשימות שהוטלו עליך. גם הפעם, אני וכל עם ישראל מקווים שתצליח..."
"היזהר, בלי לסבך את ישראל" "בשלב הזה, ככל הנראה בעקבות פנייה נוספת שהגיעה במישרין אליו, החליט ראש הממשלה רבין לבדוק כיצד מתקדמת הספקת הנשק לגאורגיה. הוא זימן אותי לפגישה בלשכתו. בתחילת הפגישה היה מסויג מהעסקה הצפויה. "יעקב", אמר לי, "במחסנים שלנו יש בקושי אלפיים קלצ'ניקובים, והגרוזינים רוצים עשרת אלפים".
גם לכך היה לי פתרון: "אני יכול להשיג את החסר מכל מיני מקורות באירופה."
"אם אתה אומר שאתה יכול להשיג את החסר מאירופה", סיכם רבין כדרכו בקולו האיטי והאופייני, "אז תשיג".
לפני שפנינו לאירופה ניסינו להשיג את הנשק בישראל. רבין התקשר אישית לאחראים על המחסנים במשרד הביטחון וביקש גם משני עוזריו הקרובים, איתן הבר ועזריאל נבו, לבדוק מה המצב במחסנים בישראל. התשובה הייתה מאכזבת. בישראל לא הייתה כמות כזאת של קלצ'ניקובים. הזמן עבר ושווארדנדזה התקשר אל ראש הממשלה וזעק לעזרה. שוב זומנתי ללשכתו של ראש הממשלה. "אתה יכול לחפש את הנשק באירופה, " אמר לי, "אבל היזהר, בלי לסבך את ישראל..."
נשק תמורת דלק מיד עם סיומו של מבצע העברת הנשק לגאורגיה, שזכה לשם הקוד 'מדליית ארד', על שום התקווה שיסייע לשחרורו, או לקבלת מידע אמין על גורלו של רון ארד, המתנתי בקוצר רוח לתמורה. המלים החמות מפיו של נשיא גאורגיה החמיאו לי מאוד, אבל יותר מכל רציתי לקבל את המידע המיוחל על גורלו של רון ארד".
"שוחחתי כמה פעמים עם עוזרו של שווארדנדזה, והוא אמר לי שהנשיא עושה כל שביכולתו כדי להביא מידע חדש על הנווט הנעדר. קיבלתי לכך חיזוקים גם ממקורות אחרים, אבל לצערי הרב, על-אף המאמצים הכנים של שווארדנדזה ואנשיו, האירנים לא נתנו את המידע".
כאיש עסקים חשתי שהנחתי את כספי על קרן הצבי. שלחתי לגרוזינים נשק בשווי של כשני מיליון דולר, שאותם הוצאתי מכיסי הפרטי, תמורת הבטחה מעורפלת לקבל את התמורה בדלק מתוצרת גאורגיה. אבל הייתי מוכן, והבהרתי זאת גם לנשיא גאורגיה וגם לעוזרו שאיתו הייתי בקשר שוטף, להעניק להם את הנשק במתנה, ללא כל תמורה, ובלבד שאקבל מהם תשובה לשאלה הגורלית - האם רון ארד חי או מת".
"על-אף התשובה השלילית שקיבלו באירן, רציתי לדעת האם הם יכולים להעביר אלי מידע חדש ואמין על גורלו של הנווט. התקשרתי אל פרופ' זמצוב בטביליסי וביקשתי ממנו שידבר שוב עם שווארדנדזה. זמצוב חזר אלי כעבור זמן קצר. "יעקב", אמר לי, "הגרוזינים שוב פנו לאירנים, אבל כנראה שבאירן לא יודעים דבר על הנווט. דיברתי עם שווארדנדזה. הם רוצים להעביר אליך את מיכלית הדלק שהובטחה לך וביקשו שלא תשלח אליהם עזרה נוספת עד שתקבל את המיכלית. קיבלתי מהם שטר מטען של מכלית דיזל, ואני אגיע איתו מיד ללונדון..."