בית המשפט העליון קיבל את ערעורו של אדם חרדי, מנשה דרור צדיק, בעל דוכן לממכר כתבי קודש, על פסק דין שביטל את חיובו של עיתון ה"ארץ" לשלם לו פיצויים על פגיעה בפרטיותו משום שפרסם את תמונתו, בניגוד לרצונו, על-רקע תמונת ענק של אישה בלבוש לא-צנוע.
השופטים אליעזר ריבלין, אשר גרוניס ויוסף אלון, הורו לעיתון לשלם לצדיק פיצויים בסך 30,000 שקל, וכן הוצאות משפט ושכר טירחת עורך דין בסך 10,000 שקל. השופטים ביטלו את פסיקת בית משפט השלום כי לצדיק היה "אשם תורם" משום שבחר למקם את דוכנו ליד "הפוסטר הפרובוקטיווי".
מפסק הדין עולה כי צדיק עמד בינואר 2002 ליד דוכנו סמוך לבניין "דיזנגוף סנטר" בתל אביב. איתרע מזלו, והדוכן ניצב סמוך לחנות שבתוכה הוצבה תמונת פרסומת, שתוארה בבית משפט השלום בתל אביב כך: "פוסטר ענק, גדול ממדים, שהיה תלוי בחלון הראווה של החנות אשר בחזיתה הציב התובע את דוכנו, ובו נצפית אישה לובשת מכנסונים קטנים והדוקים, הניצבת ברגליים פשוקות ביניהן נשקפת דמותו של גבר המתבונן בה".
צדיק הבחין כי צלם עיתונות מנסה לצלמו. הוא התנגד לכך בחריפות והצלם הבטיח לו כי התמונות יהיו "לשימושו האישי בלבד". אבל ב-22.2.2002 פורסמה התמונה במדורו הקבוע של הצלם בעיתון הארץ. צדיק הגיש תביעה כנגד הוצאת עיתון הארץ, עורכיה והצלם על פגיעה בפרטיותו ובהוצאת לשון הרע נגדו.
בית משפט השלום קבע כי הפרסום מהווה פגיעה בפרטיות, כיוון שיש בו כדי להשפיל את צדיק ולבזותו בקרב הקהילה החרדית שבה הוא חי. עם זאת פסק כי יש לייחס לצדיק אשם תורם משום ש"בחר" למקם את דוכנו בסמוך "לפוסטר הפרובוקטיבי". לפיכך הפחית את הפיצוי לצדיק ב-10,000 שקל, והעמידו על 20,000 שקל. בית משפט השלום דחה את טענת צדיק כי מדובר בפרסום לשון הרע, משום שמדובר ב"פרסום דבר אמת שיש בו עניין ציבורי".
הפרת חובת סודיות על כך ערער עיתון הארץ לבית המשפט המחוזי. הערעור התקבל לאחר שנקבע כי גם בהנחה שיש בפרסום פגיעה בפרטיות, "הוא זה שבחר את מיקום הדוכן שבו חולקו ספרי הקודש לציבור החילוני, מתוך בחירתו החופשית ולאחר שהיה אמור להיות מודע לסביבה על כל מרכיביה. הוא זה שמצא לנכון להתייצב בצמוד לחלון הראווה שהציב את הפוסטר שעליו יצא הקצף". לפיכך, קבע בית המשפט, "אין מדובר בהגנה על מי שמבקש להיעזב לנפשו, וכי מידת הפגיעה בפרטיות היא מוגבלת". במצב זה - כך נקבע - גוברים משקלם של חופש הביטוי ושל האינטרס הציבורי בפרסום על הפגיעה בפרטיות. בית המשפט גם אישר את נימוקי בית משפט השלום לדחיית תביעת לשון הרע.
על כך ביקש צדיק, באמצעות עורכי הדין דוד שוב ושלי פלד, רשות ערעור לבית המשפט העליון. השופטים קיבלו את ערעורו ופסקו כי מדובר בפגיעה בסעיף 2(8) לחוק הפרטיות הדן ב"הפרה של חובת סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע". השופטים ציינו כי מה שמייחד את עניינו של צדיק הוא ההבטחה שנתן לו הצלם.
הצלם הבטיח ולא קיים בפסק הדין כתב השופט ריבלין כי בסעיף קטן זה מצויים שלושה יסודות: הסכם מפורש או משתמע; בהסכם קבועה חובת סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם; הפרת החובה.
היסוד שעניינו קיומו של "הסכם" מתקיים בענייננו. הצלם הבטיח לצדיק כי הצילומים מיועדים לשימושו האישי בלבד. בכך הוא מודה ואף מציין כי "יתכן ששגה" בכך.
בהסכם התחייב הצלם שלא לפרסם ברבים את התצלום. זוהי "חובת הסודיות" - כלשונו של החוק. העובדה שההסכם נערך בעל-פה, ברחוב, אינה פוגמת בתוקפו של הסכם זה - זהו הסכם רחוב שנערך בזמן אמת בעת שנלקחה תמונת רחוב.
הצלם הוא שבחר להבטיח את שהבטיח. הוא שנטל את ההתחייבות על עצמו. לא הוכח כי נתקיימו בענייננו נסיבות שיש בהן כדי להביא לבטלותה של התחייבותו. מתקיים בענייננו גם היסוד שעניינו "הפרה של חובת הסודיות" - זו הופרה בעת שצילומו של צדיק פורסם בעיתון.
השופט ריבלין דחה את טענת הארץ כי לפי סעיף 18(3) לחוק הגנת הפרטיות, הוא רשאי להתגונן שהפגיעה בפרטיות לא הייתה כוזבת והיה אינטרס ציבורי שהצדיק אותה.
השופט כתב כי במרה הנדון קיים אינטרס ציבורי לשמור על העיקרון שלפיו "הבטחות יש לקיים", וכן קיים אינטרס ציבורי בשמירה על הגינות עיתונאית. השופט כתב כי לא שוכנע שבמקרה מיוחד זה קיים "עניין ציבורי" שמצדיק את הפרת ההבטחה שניתנה לצדיק, ומצדיק את הפגיעה בפרטיותו.