בית המשפט המחוזי בפתח תקוה דחה את דרישת עיריית נתניה לחייב בהיטל השבחה את חברת דנקנר בניה ופיתוח בע"מ, כתנאי לקבלת היתר לבניינים שהיא בונה בפרויקט "דנקנר בשרון" בנתניה. השופטים מאיר יפרח, אסתר שטמר ואברהם יעקב חייבו את העירייה לשלם לדנקנר הוצאות בסך 20,000 שקל.
בכך דחה בית המשפט המחוזי ערעורים שהגישה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה נתניה על פסק דין של השופטת ד"ר איריס ברון רבינוביץ' בעניין זה. מפסק הדין עולה כי דנקנר זכתה במכרז של מינהל מקרקעי ישראל על המתחם בנתניה, ועל-פי תנאי המכרז חתמה על המינהל על חוזה הפיתוח. חוזה הפיתוח הוארך מעת לעת.
השופטת קיבלה את טענת דנקנר כי לפי הגדרתה בחוזה הפיתוח אין היא בגדר בעלים או חוכרת לדורות, וכי לפי הלכות בית המשפט העליון, הלכת "קנית" והלכת "גורסברד", לא ניתן לחייב בהיטל השבחה קבלן שקיבל זכויותיו במסגרת דו שלבית: זכייה במכרז של מנהל מקרקעי ישראל וחתימה על חוזה פיתוח מול המינהל, ורק לאחריו חתימה על חוזה החכירה.
החלטות המינהל לא חלות הוועדה המקומית ניסתה לתקוף את ההלכות הללו בית המשפט המחוזי, והסתמכה על החלטות 833 ו-975 של מועצת מנהל מקרקעין ישראל, שלפיהן לא יחתום עוד המינהל על חוזים דו-שלביים, של חוזה פיתוח ולאחריו חוזה חכירה. הוועדה המקומית הוסיפה כי בפועל קיבלה חברת דנקנר זכויות מפליגות בקרקע, ואף בנתה את המבנים ומכרה את הדירות, ועל כן יש לראות בזכויותיה זכויות חכירה לכל דבר לעניין ולא זכויות פיתוח.
בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי טענה דנקנר, באמצעות באי-כוחה, עורכי הדין דוד בסון וכפיר גבע ממשרד הרטבי - בורנשטיין - בסון ושות', כי הלכות "קנית" ו"גורסברד" הן ההלכות החלות על עניין זה. עוד טענו עורכי הדין כי במקרה הנדון, אף האריך המינהל פעמיים את חוזי הפיתוח עם חברת דנקנר, מה שמעיד על עיגון המתכונת הדו-שלבית - של חוזה פיתוח ואחריו חכירה - בניגוד להחלטות מועצת המינהל שאינן חלות במקרה זה.
השופטים קיבלו את טענותיה של דנקנר במלואן ולא ראה מקום לסטות מהלכותיו העקביות של בית המשפט העליון, חרף העובדה שדנקנר כבר בנתה את המבנים ומכרה בהם דירות.
