כניסת הטנקים הרוסיים לגאורגיה הייתה נקודת המפנה הדרמטית ביותר ביחסים בין רוסיה למערב מאז נפילת חומת ברלין: רוסיה הצליחה לא רק לערער את יציבותו של משטר פרו-מערבי, אלא הוכיחה לשכנותיה עד כמה צבאותיהן אינם מסוגלים להגן עליהן. כך כותב (יום א', 17.8.08) הפרשן אלכס ברט בשבועון הלונדוני "אובזרוור".
במשך שנים, חיפשו ארה"ב והאיחוד האירופי דרכים לעקוף את רוסיה באספקת האנרגיה שלהן, במיוחד לנוכח הקיצוצים השנויים במחלוקת שביצעה רוסיה באספקת הגז לאוקראינה, לבלרוס ולצ'כיה. פתיחת צינור דרום קווקז מאזרבייג'ן לטורקיה הייתה אמורה לאפשר זרימה סדירה של 16 מיליארד מטרים מעוקבים גז לאירופה בלא שרוסיה תוכל לקצץ בה באופן דומה. אבל מכיוון שגאורגיה היא המדינה היחידה שהצינור יכול לעבור דרכה, שכן אזרבייג'ן שרויה למעשה במלחמה עם ארמניה, המשבר הנוכחי מוכיח לחברות האנרגיה הפועלות בקווקז עד כמה אחיזתן במשאבים עלולה להתרופף אם ירצה הקרמלין להתערב שוב בענייני שכנותיו. ואכן הצינור הדרום הקווקזי נסגר לזמן מה במהלך הקרבות בגאורגיה.
זה מדאיג במיוחד את חברת הנפט הבריטית בריטיש פטרוליום שהיא בעלת 25.5% מהצינור, וכבר מסוכסכת עם מוסקבה בעניין מעמד החברה הבת שלה הפועלת ברוסיה.
מומחים אומרים כי רוסיה משתמשת באספקת האנרגיה כמכשיר למדיניות שלה, וכי הסכנה הגדולה ביותר הנשקפת לחברות האנרגיה המערביות באזור היא שינוי מעמדן הלאומי של מדינות ברית המועצות לשעבר. התוצאה של קונפליקט זה עלולה להיות שהמדינות הגובלות ברוסיה יציעו חוזי נפט וגז לרוסיה, כמעין "ענף של עלי זית".
אי היציבות באזור שבו עובר צינור דרום הקווקז מאיימת לחסל את שאיפת האירופים לגוון את מקורות האנרגיה שלה, ונותנת לרוסיה אחיזה איתנה יותר בגרונה של מערב אירופה. זה נובע בעיקר מאופיין של החלופות, כפי שאירופה רואה אותו: אירן, שתוכנית הגרעין שלה היא סלע מחלוקת, ועירק שאי-יציבותה כיום גורמת דאגה רבה.
נבוקו מול הזרם הדרומי ראוי לבחון את מעשיותם של הפרויקטים המצויים כיום לאספקת אנרגיה לטווח ארוך לאירופה, אומר פרשן "אובזרוור". מצד אחד, צינור נבוקו, המוביל גז משדה שאה דניז באזרבייג'ן, דרך טורקיה אל לבה של אירופה, עם פוטנציאל של הסתעפויות לאירן ולעירק. לעומתו, צינור הזרם הדרומי, המתחיל ישר מרוסיה ומוביל את הגז של המונופול הרוסי הממשלתי גזפרום לחברות החדשות באיחוד האירופי רומניה ובולגריה, ומספק גישה קלה לעתודות גדולות יותר. נבוקו אמור לספק 10 מיליארד מטרים מעוקבים גז ב-2013, וכמות זו תגדל ל-31 מטרים מעוקבים ב-2021. לעומת זאת הזרם הדרומי מיועד לספק 30 מיליארד מטרים מעוקבים גז ב-2013.
הסכסוך הגיאורגי פגע מאד במעשיות של צינור נבוקו, וחיזק את מעמדו של הזרם הדרומי. מבחינה זו, קיבלה לידיה רוסיה שוט שהיא יכולה לנופף בו מעל אירופה, במונחי מדיניות הדלק. מומחים מציינים כי המחשבות להזרים גז מטורקמניסטן לצינור נבוקו הוכחו כבלתי ישימות משום שטורקמניסטן כבר מספקת כ-80 מיליארד מטרים מעוקבים לאירן, לרוסיה ולסין.
המיקום הגיאוגרפי של טורקיה ורוסיה כספקיות יחידות ליבשת פירושה שכוח המיקוח של האיחוד האירופי נראית חלשה, אומר "אובזרוור". יתר על כן, שיתוף הפעולה הטורקי-רוסי גובר והולך. לכך ניתן אישור בשתיקתה של טורקיה בעת האירועים בגאורגיה, ודברי משרד האנרגיה הטורקי כי אם תופסק הזרימה בצינור דרום קווקז תגדיל טורקיה את הרכישה מרוסיה ומאירן.
וכך, צינור הזרם הדרומי עשוי להיות הערובה הטובה יותר לאנרגיה לאירופה בטווח הארוך, בזמן שצינור נבוקו נתקל בקשיים שאין להם פתרון.
כאשר האלטרנטיבות היחידות הן גז מאירן ומהמפרץ הפרסי, האנרגיה מרוסיה עשויה לענות על האינטרסים האסטרטגיים האזוריים של אירופה, שעיקרם: ביטחון האספקה - במחיר דיפלומטי זול יחסית. אבל ברור שזו רק הרעה הקטנה יותר מבין השתיים, מדגיש "אובזרוור".