שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, יצחק נועם, דחה ערעור מינהלי של אגודת המושב השיתופי קטיף, שפונה מגוש קטיף, על החלטת רשם האגודות השיתופיות כי סילביה דהרי, שבעלה אביגדור נהרג בפיגוע חבלני, ממשיכה להיות חברת המושב, למרות החלטת חבריו לגרשה, וכי היא זכאית לקבל את חלקה בפיצויים ממנהלת סל"ע. האגודה חויבה לשלם לדהרי שכר טירחת עורך דין בסך 15,000 שקל.
החלטת הרשם נסבה על הליך שנקטה אגודת מושב קטיף, השייכת להפועל המזרחי, לפני כעשרים שנה. המחלוקת בין הצדדים נתעוררה מחדש לאחר כ-17 שנה, בשנת 2006, לאחר שדהרי הגישה תביעה למנהלת סל"ע, במסגרת חוק יישום תוכנית ההינתקות, התשס"ה-2006.
בני הזוג דהרי, ובני הזוג אסתר וצדוק משה, נמנו עם גרעין המייסדים של מושב קטיף, שבגוש קטיף. ב-1986, עם קליטת גרעין חדש של משוחררי צה"ל ליישוב (גרעין "שלהבת"), החל להיווצר קרע בין הותיקים לחדשים. על-רקע הסכסוך, שאפו החברים החדשים לסלק את משפחות משה ודהרי מחברותם במושב.
המחלוקת הועברה לבדיקתו של חוקר מטעם הרשם, עזרא ניסני. בדוח ביניים המליץ החוקר ב-2.1.89, לכלול את משפחות משה ודהרי ברשימת החברים באגודה. הרשם קיבל את המלצתו.
דעתם של חברי הגרעין לא הייתה נוחה מהחלטת הרשם, ועל-רקע שאיפתם להוצאת שתי המשפחות מהאגודה, התכנסו ב-16.4.89 לאסיפה כללית, שבה נכחו 22 חברים מתוך 29. נתקבלה החלטה לסלק את משפחות משה ודהרי.
ב-30.11.89, נהרג אביגדור דהרי בפיגוע חבלני, וימים אחדים לאחר מכן, הגיש ניסני את הדוח הסופי. הוא קבע כי כי הליך סילוקן של משפחות משה ודהרי מהאגודה נעשה בניגוד לתקנון, אך המליץ למנות בורר.
ב-17.5.92 מונה בורר, וזה נתן החלטות ביניים במחלוקות הכספיות, אך לא האגודה ולא המשפחות, לא ממשו אותן.
לא היו כל הליכים הסכסוך בין הצדדים בשאלת החברות באגודה התחדש רק ב-2006, לאחר שהאגודה הגישה תביעה למנהלת סל"ע, עקב פינוי גוש קטיף. לטענת דהרי, נודע לה רק אז כי שמה אינו מופיע ברשימת חברי האגודה שהועברה למנהלת סל"ע. לפיכך, פנתה ב-2006 לרשם בבקשה שיחקור את עניין הוצאתה מהחברות באגודה.
בדוח החקירה מ-18.3.07 פסק הרשם שהחלטת האגודה בטלה וכי היא נותרה חברה באגודה, שכן בנוסף על העובדה שהחלטת האסיפה הכללית ב-89 הייתה בלתי חוקית, לא נתקיימו כל הליכים של הוצאת חבר מהאגודה, וההליך האחרון הרלוונטי בעניין דהרי הוא דוח החוקר הראשון מ-3.12.89.
האגודה הגישה ערעור על כך לרשם אך הוא נדחה. לפיכך, שבה האגודה וערערה לבית המשפט המחוזי. האגודה טענה, בין היתר, כי אף אם נפל פגם בהליך קבלת ההחלטה להרחקת דהרי מהאגודה, מדובר בפגם דיוני, שלא הביא לעיוות דין. עוד נטען כי ניסיונה של דהרי לתבוע לעצמה חלק בנכסי האגודה, למרות שלא השתתפה במאמצים לצבירתם, יש בו משום עשיית עושר ולא במשפט. לדברי האגודה, דהרי השלימה כ-17 שנה עם ההחלטה להרחיקה מהאגודה, וכי היא שינתה את עמדתה רק בעת הגשת תביעתה על-פי חוק יישום תוכנית ההינתקות, כדי להשיג יתרון כלכלי.
בפסק הדין שדחה את ערעור האגודה, כתב השופט נועם כי לא מצא עילה להתערב בקביעות העובדתיות של הרשם, וגם לא במסקנתו מהן כי דהרי נשארה חברה לכל דבר ועניין באגודה, וחברותה בה לא פסקה מעולם. השופט נועם קבע כי "לא נפל בהחלטתו של רשם האגודות השיתופיות פגם של טעות משפטית מהותית, ואף לא קיימות נסיבות שבהן הצדק מחייב את התערבות בית המשפט בהחלטה".
