נתניה נו, אתם יודעים... בטוח שמעתם... העיר הזאת שבנו שם ליד איקאה, מצלצל מוכר? אני מוכן להישבע שמשהו קורה שם בזמן האחרון. לפי התיאוריה של שגיא, הדברים הנכונים עוברים מתל אביב להרצליה בתוך שנתיים, ומשם לנתניה בתוך שנתיים נוספות, שזה בערך... עכשיו. בטח תהיתם מי זה שגיא בכלל, ומה לעזאזל יש לי לחפש מכל המקומות דווקא בנתניה, אני רק בולע את ביס הטפיוקה האחרון וכבר מסביר הכל.
אז ככה, השבוע התרחקתי מעט מהכרך הסואן, צירפתי אלי את אחי ונסענו ל'מוג'ו', האסייתית החדשה בנתניה. את הציפיות השארנו בבית. יכולתי לתרץ את זה בכך שהאוטו קטן ולא היה להן מקום, אבל אם להיות כן, אז כשמדובר במסעדות, נתניה לא מצליחה לפתח אצלי ציפיות גבוהות מדי.
מוג'ו קיימת בקושי ארבעה חודשים. עובר במונחים של מסעדות. שילוב של הנתון הזה עם המיקום הגיאוגרפי, גרם לי להיות מופתע במיוחד לנוכח האופי המגובש והנכון כל כך שהמקום משדר.
מוג'ו עוצבה בקפידה. שמחנו לגלות שעל התפריט הופקד השף ליאון אלקלעי. פתחנו במנת קלמרי נאם פריק (32 שקל). שם בומבסטי לאותה מנת קלמרי מטוגן פשוטה כל כך, שמוגשת באינספור מסעדות ולא נמאסת עלי לעולם (לא אתפלא אם יתחילו להגיש אותה גם בסביח של עובד). הקלמרי הפתיע בכמות מכובדת, במיוחד ביחס למחיר ההוגן. הטיגון העמוק לא ניכר בו, ובסך-הכל דורגה המנה כמשתלמת. יחד איתה לקחנו גם סלט באן באן צ'יקן (38 שקל) ומנת גיוזה (29 שקל). סלט הבאן באן צ'יקן הוכיח שאפילו אם יש לך שם קצת דבילי, אתה יכול לשחק אותה בענק. חסה עם מלפפון ולמעלה רצועות עוף בשומשום, ג'ינג'ר וסויה. כשיצירתיות חוברת לפשטות כנראה שזה מה שמקבלים. תענוג צרוף של טעמים בתוך סלט, שרק הוא עצמו שווה נסיעה לנתניה. הגיוזה לצערנו לא התעלתה לרמת שכנותיה לשולחן. כיסוני העוף היו שומניים מדי והרוטב סטנדרטי ופשוט. הרבה עוף, מעט מעוף.
המשכנו במרק טום יאם גונג (58 שקל) כעיקרית בשבילי, ובמנת פאד קפאו (52 שקל) בשביל גיל.
הערת ביניים: ניגוב השולחן על-ידי המלצרית החייכנית בין המנות (שהיה מתבקש לנוכח הקישוטים האימפרסיוניסטים שהשארתי עליו) היה משדרג את השירות מחביב וכיפי למקצועי וכיפי.
הטום יאם נראה על פניו כבחירה יקרה למדי כשמדובר בעצם בסך-הכל במרק, אך כשמקבלים את המנה ומגלים את גודלה המונומנטלי ואת כמות פירות הים הנדיבה שבה, הסכום נראה לפתע הוגן במיוחד. כשטועמים מבינים שזו ממש מציאה. טעם חלב הקוקוס דומיננטי במידה, חמצמצות הלמון גראס עדינה והמרקם מושלם, לא פחות. אוהבי הז'אנר יחגגו. מי שלא נמנה על אוהבי המרקים, ראוי לו שינסה את המאסטרפיס הזה וישקול את העדפותיו הקולינריות בשנית. מנת הפאד קפאו שילבה במיומנות אורז ובשר בקר קצוץ עם בזיליקום, פלפלים, נענע וסויה, כשמעל כל אלו ביצת עין נוזלית מצויינת. מנה ראויה בהחלט, שהעמידה אותנו על מאה אחוזי הצלחה בבחירת העיקריות.
את הקינוח אכלנו בחברת שגיא, הבעלים הצעיר של מוג'ו, אותו הכרתם כבר בפסקה הראשונה. שני השותפים שלו יצאו להעביר את ערב ט"ו באב עם הצמודות, הוא השאיר בבית את הצמודה שלו ובא לראות שעשרות הסועדים שממלאים את המוג'ו עד אפס מקום מקבלים בדיוק את השירות שהיה רוצה. אכלנו טפיוקה בקרם קוקוס עם פירות (25 שקל), מנה מצוינת ששווה כל קלוריה.
מוג'ו הפתיעה אותי פעמיים בערב הזה. האחת בכך שהצליחה ליישר קו עם הסטנדרטה תל אביבי. השניה בכך שהצליחה, בעזרת מנות איכותיות במיוחד, ואווירה נכונה, לגרום לי לרצות לחזור אליה. בקרוב מאד זה יקרה.
