עולם הטניס עסק בחודשים האחרונים בשאלה מתי יכבוש רפאל נדאל את פסגת הדירוג מרוג'ר פדרר, ועכשיו, משזה קרה, ונדאל גם זכה במדליית הזהב במשחקי בייג'ין והוכיח את עליונותו גם על מגרשים קשים, בשאלה האם הוא מסוגל לזכות באליפות ארה"ב הפתוחה - טורניר בו לא הגיע אפילו לחצי הגמר עד כה. אולם השאלה המעניינת ובוודאי החשובה יותר בשלב זה מבחינה היסטורית היא דווקא האם פדרר אינו עוד גורם רלוונטי במאבק על תארי גראנד סלאם, ומכאן כמובן האם אבדו סיכוייו לשבור את שיא 14 תארי הגראנד סלאם של פיט סמפראס. שאלה שאם היית שואל אותה לפני שנה היו שוקלים לאשפז אותך; שאלה שכלי התקשורת בעולם עדיין מגמגמים אותה בפחד מסוים; אבל שאלה לגיטימית לאור התוצאות של פדרר מאז ההפסד לנדאל בגמר ווימבלדון ובעיקר לאור מצבו הנפשי כפי שהשתקף על המגרש.
בטורניר המאסטרס בטורונטו פדרר הפסיד לז'יל סימון הצרפתי 2:6, 7:5, 6:4 בסיבוב השני במשחק שהוא שלט בו לחלוטין. שבוע אחר כך הוא הפסיד בשמינית גמר טורניר המאסטרס בסינסנטי לאיבו קרלביץ' הקרואטי 7:6, 4:6, 7:6 בלי להישבר פעם אחת. המאזן של פדרר מול קרלביץ' עד אותו משחק היה 0-6. כולם היו משחקים צמודים מאחר וקרלביץ' הענק (2.06 מ') הוא פחות או יותר המגיש הטוב בסבב; ברובם היו שוברי שוויון; ופדרר תמיד מצא דרך לנצח. במשחקים האולימפיים בבייג'ין פדרר כשל מול ג'יימס בלייק ברבע הגמר. יש שלושה טניסאים בסבב שפדרר קרוב לוודאי היה דמות מרכזית בשיחות שלהם עם הפסיכולוג: אנדי רודיק, לייטון יואיט, וג'יימס בלייק. פדרר קורא את בלייק כמו שמסי עובר שחקן הגנה: בקלות מכאיבה. המאזן בין השניים לפני בייג'ין היה 0-8 לפדרר. והוא הפסיד לו בשתי מערכות. פדרר נמצא במערבולת של מומנטום שלילי וחוסר ביטחון שמושפעים ומשפיעים זה על זה. הוא, כמו שבוב דילן כתב, אבן מתגלגלת. למטה.
זה לא מובן מאליו שפדרר מסוגל לעצור את ההידרדרות. ביום פתיחת האולימפיאדה הוא חגג 27. בגיל הזה בורג היה עסוק בלבזבז את כל הכסף שלו אחרי הפרישה, וילאנדר נפל למקום ה-129 בעולם, מקנרו לקח חופשה מטניס לחצי שנה וחזר כטניסאי בינוני. זה לא רק עניין של גיל או יכולת. לאבד את המקום הראשון בעולם ובעיקר את התחושה שאתה טוב מכולם ובהפרש ניכר זו חתיכת טראומה. בנאדם בטראומה הוא בנאדם פגיע. וסבב הטניס הוא כמו סוואנה: החיות שמסתובבות בו מריחות כשחיה אחרת פגיעה. בעיקר אם מדובר בזכר אלפא כמו פדרר. כולם רוצים לנגוס בו. יותר חשוב: כולם מרגישים שהם יכולים לנגוס בו. וילאנדר ובורג ומקנרו - שלושה מגדולי הטניסאים בהיסטוריה - לא הצליחו לחיות עם התחושה הזאת. הם העדיפו למות.
האם גם פדרר יעדיף למות? רנה שטאופר, עיתונאי שוויצרי שכתב את הביוגרפיה של פדרר, "רוג'ר פדרר: המרדף אחר שלמות", מבטל את האפשרות הזאת. "רוג'ר אף פעם לא דיבר על לפרוש מוקדם כמו בורג" הוא אומר, "החוזים שלו הם לטווח ארוך, והוא מתכוון לשחק כל עוד הוא יוכל, כמו אגאסי". שטאופר טוען כי פדרר אומנם "איבד מהביטחון העצמי, עוד לפני ווימבלדון כי אחרת הוא לא היה מפסיד לנדאל בגמר. אבל הוא לעולם לא יטיל ספק ביכולת שלו. הוא פשוט לא ייתן למחשבה כזאת לחדור למערכת". בהנחה ששטאופר צודק, הקריירה של פדרר יכולה ללכת לשלושה כיוונים:
- פדרר עושה מעשה מוחמד עלי - זוכה בתארי גראנד סלאם נוספים ואולי אף חוזר למקום הראשון בעולם אחרי שעבר את שיאו.
- פדרר נשאר בסבב אך לא מצליח לחזור ולזכות בגראנד סלאמים ויורד בעקביות בדירוג.
שטאופר סבור כי "פדרר יהיה כמו סמפראס, שבאותו גיל היה בערך באותה רמת הצלחה בקריירה". סמפראס עד גיל 27 זכה ב-11 תארי גראנד סלאם. אחרי גיל 27 הוא הוסיף שלושה: שניים בווימבלדון ואחד באליפות ארה"ב במעין פנטזיה הוליוודית משום שהוא הגיע אליה בגיל 30 אחרי שלא עבר שמינית גמר בגראנד סלאם כל השנה - ומיד אחריה פרש. כלומר, אומר שטאופר, "פדרר ייאבק בעיקר על עוד 2-3 תארים בווימבלדון, שם המשטח מתאים בצורה מושלמת לטניס שלו, ואולי גם על אחרים אבל רק עם הכנה הרבה יותר טובה משהייתה לו לשנת 2008 (בגלל מחלת הנשיקה)". שזה נותן לנו את התשובה לשאלה מתחילת הטקסט: פדרר הוא עדיין גורם רלוונטי במאבק על תארי גראנד סלאם; כנראה לא באליפות ארה"ב שנפתחת היום.
