יום חמישי, מרכז העיר ירושלים. מכוניות ספורט מהמאה הקודמת חונות על המדרכות, נערים מצויידים בפחיות משקה אנרגיה הולכים על הכביש, שלטי ניאון מהבהבים למהדרין, גלאט, הבד"צ, שוטרי מג"ב מפטרלים ברחוב. קשה לזהות את שמות המסעדות. אחרי הכל, לרוב הירושלמים לא באמת חשוב מה שמים להם בצלחת, העיקר שיהיה הרבה, זול והכי חשוב כשר. מכונית משטרה צובעת את פניי בכחול, צלילים צורמים בוקעים מאחד המועדונים, נכנסנו למסעדת 'סול' כדי לברוח מירושלים.
התיישבתי עם הגב לכיוון הרחוב והקסם הספרדי של סול התחיל לעבוד. נראה שבעלי המקום חשבו על המילה המנוגדת למהות הירושלמית ושתלו אותה בכל מרכיב במקום - חושניות. גם הניצוץ בעיניה של זוגתי נראה בוהק יותר. הצבע האדום השתלב עם ריהוט העץ ורצפת הפרקט, גיטרות לטיניות פרטו ברקע וכוסות סנגריה (דם בספרדית) עם חתיכות פרי כבר הונחו על השולחן.
דפדוף בתפריט חשף עשרות מנות טאפאס מחולקות לחמש קטגוריות: ירקות, גבינות, דגים, בשר ופירות ים. הזמנו שתי מנות מכל קטגוריה, סה"כ עשר מנות שונות או בקיצור 'ארוחת טאפס 2' (209 שקל). כל מנת טאפאס נוספת בעלות ממוצעת של 22 שקל.
הצטיידנו בחצי ליטר בירה הוגארדן (27 שקל) וביקשנו שאת ההחלטות החשובות יעשו במטבח - בחירה באמת קשה בין שלל הפיתויים שמציע התפריט.
התחלנו עם לחם קטלוני בניחוחות עדינים של שום ועגבניות; המשכנו עם חציל קלוי על מצע של טחינה גולמית ויוגורט; לחגיגה הצטרפו גם תחתיות ארטישוק במילוי פטריות מוקרמות; טרין קישואים במילוי בטטה, רוקפור ואגוזים; ואמפנדס פטריות וקממבר. המנות יצאו מהמטבח בניחותא, לא יותר משתים-שלוש מנות על השולחן.
בינתיים הבר שמולי התמלא בבעלי רכבים שכנראה מחנים את רכבם כחוק, לא על המדרכה בכניסה. בין כל זוג נחה מנת טאפאס שונה, נראו שם מולים, כנפיים וסרטנים. כשהחזרתי את עיניי לשולחן השתנה המערך, הופיעו סביצ'ה טונה אדומה, פילה דניס וכבדי עוף מתקתקים. בכל טאפאס הושקעו זמן, מחשבה והרבה דימיון, כאילו לקחו מנה עיקרית והפשיטו אותה משלל המסיחים, כך שנשארו טעמים חזקים ומרוכזים. הגיוון העצום במרקמים ובטעמים ריגש כל פעם מחדש, כל מנה הפתיעה באיכות חומרי הגלם והיצירתיות.
ממש לצידי התחילו לנגן צמד נגני פלמנקו, גיטרה ותוף, והוסיפו לאווירה החיה עם שירים מקוריים. מחיאות כפיים איפשרו למלצרית לחלץ צלחות ריקות, לא לפני שעברו ניקוי יסודי באמצעות לחמניות טריות וחמות שהמתינו בדיוק למשימה זו.
הבירה התרוקנה והוחלפה בשתי כוסות יין, 'נטוף' המקומי (33 שקל) ו'טורוס אטריום' הספרדי (35 שקל) שהתאימו במיוחד לצמד הבא שהגיע: שרימפס מאודה ברוטב עגבניות ודואט קלמרי ושרימפס ברוטב שמנת ופלפלים. הלחמניות מצידן, התמודדו נפלא עם שאריות הרוטב.
מנת הדגל, שללא ספק הרשימה במיוחד, היא מדליוני פילה בקר, נתחים קטנים שפגשו את הגריל לשבריר שנייה וזכו לטיפול במלח ופלפל. פשוט תענוג. המלצרית הודיעה שתם ונשלם, ולמרות שספרנו קצת יותר מעשר מנות, עדיין נשאר מקום לקינוח. ההופעה הייתה בעיצומה ונשארו רק לגימות ספורות בכוסות היין, כשעל השולחן נחתו קרם קטלוני (24 שקל) - שהתגלה כקרם ברולה עדין ונעים, ופרפה חלבה (24 שקל) קטיפתי ולא מתוק מדי, כפי ששערות החלבה שפוזרו ביד נדיבה בישרו.
ההופעה התקרבה לשלב ההדרן ואנו החלטנו לפרוש בשיא הערב ולתרגם את החושניות של סול להמשך הערב הרומנטי... יצאנו לרחוב הסואן, הבנו שסול אינה בריחה מירושלים אלא סוג של מאבק שקט לתרבות בילוי אחרת, אלכוהול, אנשים, מוזיקה נעימה ואוכל שאולי מתיימר להרחיק לאירופה אך שורשיו נעוצים עמוק בעיר הקודש. אפשר להעיז ולומר שסול חושפת את המרכיב החושני שמסתתר בכל ירושלמי, מזל שהחנתי קרוב, על המדרכה...