בית משפט השלום בירושלים דחה (יום ב' 8.9.08) תביעה לפיצויים של ילדיה ובעלה של אישה שקפצה אל מותה בשנת 2002 מגשר לה גוורדיה אל נתיבי איילון, אך נפטרה מפגיעת מכונית חולפת.
בתביעה שהגישו היורשים, בעלה וילדיה, באמצעות בא-כוחם עו"ד אביעזר הר-זהב, נטען כי בפועל היא מתה מפגיעת רכב ולא מהקפיצה וכי יש לקבוע כי "מעשה ההתאבדות המתוכנן לא צלח וכי מותה נבע מ'תאונת דרכים' המזכה את היורשים בפיצוי".
בית המשפט דחה את התביעה. השופט רם וינוגרד כתב כי בשל סירוב המשפחה לערוך נתיחה לאחר המוות לא ניתן היה לקבוע את סיבת המוות ולכן לא ניתן לקבוע אם מותה נבע מהחבטה שספגה בעת הקפיצה מהגשר אל הכביש או מפגיעת רכב, "או שמא גרמו שתי הפגיעות גם יחד למותה".
השופט התייחס גם לשאלה האם ברגע המוות התקיים אצל המנוחה היסוד הנפשי של "הכוונה". זאת כדי לקבוע האם גם לאחר החבטה שספגה בנפילתה, במהלך השניות הספורות שחלפו עד לפגיעתה על-ידי רכב, נותרה בעינה כוונה ליטול את חייה בידיה.
לדברי השופט אין קושי לקבוע כי "במאזן ההסתברויות הנדרש היא התכוונה להרוג את עצמה באמצעות נפילה תוך שהיא מבקשת לוודא כי זממה יעלה בידה בכך שבחרה לפול לנתיב תחבורה שהוא מהסואנים ביותר בישראל... ממילא יש לקבוע כי בעת שהפילה את עצמה מהגשר התכוונה להמית עצמה באמצעות הנפילה, ואם הדבר לא יעלה בידה - גם באמצעות פגיעה מרכב. משכך... התקיים בה ברגע הנפילה היסוד הנפשי הנדרש לביסוס 'מעשה מכוון'".
אלא, הוא הוסיף, חלפו מספר שניות עד לפגיעה בה ברכב. בפרק זמן זה מתעוררת שאלה אם שבה בה המנוחה מכוונתה הראשונית להמית את עצמה. השופט הדגיש כי בפסיקה אין דיון ישיר בשאלה זו ולכן הוא פונה ל"מעיינות הנצח של המשפט העברי לבחון את הדיון המקיף שנערך בסוגייה במרוצת הדורות".
תפיסה פסיכולוגית מוסרית לדבריו, בשל התוצאות הקשות לקביעה כי פלוני התאבד, כגון קבורה מחוץ לגדר, נקבע כי "בכל עת בה לא בא המוות באופן מיידי, ניתן להניח כי המנוח חזר בו מכוונתו להמית את עצמו". ההנחה העומדת בבסיס קביעה זו מושתתת על אדני תפיסה פסיכולוגית מוסרית לפיה "שב בו אדם מכוונת ההריגה הן בשל היסורים התוכפים עליו שיש בהם כדי לשנות השקפתו על השלווה הממתינה לו במוות ולחזק את אחיזתו בחיים והן בשל הכרתו בפסלות המעשה. נראה שהתפיסה היא כי להכרה זו מגיע האדם עקב הזעזוע הנובע מהמעשה או מהכאב... לא יהא זה בלתי סביר להניח כי רצונו של אדם ליטול חייו בידיו יתנפץ עם הכישלון ולו הרגעי וכי אותה חולשה שדחפה אותו אל ביצוע המעשה תיהדף ממקומה על-ידי אינסטינקט ההישרדות הטבוע עמוקות בנפש כל חי. לפיכך נראה שניתן לטעון כי אדם הנחבל קשות בהליך התאבדות ומותו טרם בא, נעקר מהלך הרוח המוביל למעשה ההתאבדות ואינו חפץ להשלים המעשה".
עוד כתב השופט כי אין להוציא מכלל אפשרות כי "יצר ההישרדות תפס מקומו בראש במהלך שניות אלה והיא שבה בה מכוונתה להמית את עצמה. מכאן כי בשעה שנפגעה מהרכב לא הייתה עוד הכוונה הנדרשת לצורך 'מעשה מכוון' בנמצא... בנסיבות אלה ניתן היה לטעון שיש לראות באירוע כ'תאונת דרכים'... בהינתן אופיו הסוציאלי של החוק, אם ניתן להניח כי המתאבד שב בו מכוונתו היה אולי מקום לראות באירוע תאונת דרכים אף אם הכניס עצמו למצב זה כתוצאה מ'מעשה מכוון'". אלא שקביעה זו אינה מתיישבת עם לשון החוק, לפיה נשללת תחולתו בכל עת בה התקיים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון".
כאמור התביעה נדחתה. השופט כתב כי לא הוכח שהפגיעה מהרכב גרמה או תרמה למות האישה או שהמוות אם נבע מהפגיעה מהרכב הוא פועל יוצא של "מעשה מכוון" השולל את תחולת החוק".
בסיכום הכרעתו הוסיף השופט "תנחומי למשפחה. מי יתן ולא ידעו עוד צער".
