בית המשפט העליון דחה את ערעורו של הישאם חמודה, שזוכה מאשמת רצח, על סירובו של בית המשפט המחוזי לפסוק לו פיצויים על מעצרו ועל הוצאותיו להגנה במשפטו. השופטים אדמונד לוי, סלים ג'ובראן ויורם דנציגר פסקו כי חמודה זוכה מחמת הספק בלבד, וכי הראיות שעליהם התבסס כתב האישום הצדיקו את העמדתו לדין.
חמודה וחברו עדנאן קוסיני הועמדו לדין על רצח חאדר שאמי באוקטובר 2003, בדקירות סכין במהלך קטטה אלימה במועדון בתל אביב.
עם הגשת כתב האישום נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת הפרקליטות והורה על מעצרו של חמודה עד תום ההליכים. בהחלטת בית המשפט המחוזי, ובהחלטת בית המשפט העליון לדחות את הערר עליה, היו לפרקליטות ראיות לכאורה להוכחת כתב-האישום.
בפסק הדין של בית המשפט המחוזי נקבע כי חמודה וחברו נמלטו יחד ממקום האירוע, וכי נמצאו בכיוון בריחתם שתי חולצות מוכתמות בדם, שהיו שייכות להם. חמודה השאיר בחניון סמוך למועדון את רכבו, ובזירת האירוע נמצא מכשיר הטלפון הנייד שלו וצרור המפתחות לרכב. מעקב אחר פלטי שיחות הטלפון ואיכון המכשיר שברכב גילו כי השניים עמדו בקשר עם כמה בעלי גרר, כדי שיגררו את הרכב, אם כי בסופו של דבר חזרו לתל אביב ונטלו את הרכב בעצמם. כשבוע וחצי לאחר ליל הרצח יצא חמודה לארה"ב, ורק כאשר שב לארץ לאחר ארבעה חודשים, נעצר והועמד לדין.
השופטים שלי טימן, שרה ברוש וישעיהו שנלר החליטו לזכות את השניים מחמת הספק, לאח שקבעו כי אי אפשר לקבוע ממצא עובדתי על סמך בליל העדויות שנשמעו במשפט ושכל אחת מהן הייתה מפוקפקת.
עד לזיכויו היה חמודה כלוא 22 חודש. הוא טען בבית המשפט המחוזי כי יש לפצותו, לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין, בתור מי שלא היה יסוד להאשימו בעבירה שיוחסה לו. אבל בית המשפט דחה את התביעה מפני שכתב-האישום התבסס על תשתית ראייתית שהצדיקה את העמדתו לדין, וכי הספק שבגללו זוכה נבע מההתרשמות השלילית של השופטים מן העדים, דבר שהתביעה לא הייתה יכולה לצפות מראש. השופטים הוסיפו: "מצאנו לנכון לזכות את הנאשמים מחמת הספק בלבד. התנהגותם מעלה חשדות נגדם. חלק מהחשדות מצדיקים מעצר, אך אינם מספיקים להרשעה בהעדר ספק סביר".
הראיות לא היו קלושות בערעור שהגיש לבית המשפט העליון, באמצעות עו"ד גאליה סעיד, טען חמודה כי בית המשפט המחוזי לא נתן את דעתו לכך שהפרקליטות לא הציגה כל ראיה ישירה הקושרת אותו לרצח, וכל שהיה בידה הוא אוסף של ראיות נסיבתיות, שלא היה בהן כדי לאשש אלא את מה שממילא לא היה שנוי במחלוקת. לדעתו, הייתה התנהלות הפרקליטות פגומה ונבעה מהתעקשות-סרק להעמידו לדין.
עוד טען כי ראיות התביעה לא התייחסו כלל להוכחת של היסוד הנפשי של עבירת הרצח בצוותא, כלומר הוכחת מודעותו לאפשרות שהקורבן עתיד למצוא את מותו מידיו או מידי קוסיני.
בפסק הדין שדחה את הערעור, כתב השופט לוי כי לא שוכנע שהראיות שעליהן התבססה התביעה היו קלושות מכדי להצדיק את האישום, או שהזיכוי נסמך על עניינים שהיו ידועים לתביעה לפני הגשת כתב-האישום.
מדברי אחי הנרצח, בהג'את, לחוקרים, עלה כי חמודה השתתף בתגרה אלימה שבה נדקר אחיו, וכי להערכתו, היה חמודה הדוקר. גם חברו של הנרצח, עסאם, אמר דברים דומים, ואף זיהה את חמודה במסדר תמונות. על ראיות אלה נוספו התנהגותו מעוררת החשד של חמודה לאחר הרצח, והחלטתו לעזוב את הארץ.
מכלול זה מוביל למסקנה, כי אף שחמודה צודק בטענתו שלא הייתה ראיה ישירה הקושרת אותו לביצוע מעשה הרצח - הרי היו ראיות נסיבתיות למעורבותו במעשה, והן אף שהובילו את הפרקליטות לתבוע את הרשעתו כמבצע רצח בצוותא. מכאן שאין לומר כי ההחלטה להעמיד את חמודה לדין הייתה בלתי-סבירה באופן המצדיק פסיקת פיצוי עקב זיכויו, סיכם השופט לוי.
הפרקליטות לא אשמה בהתמשכות ההליכים השופט לוי דחה גם את הטענה כי הראיות שללו אפשרות קיומה של המודעות הדרושה להוכחת היסוד הנפשי של עבירת רצח בצוותא במהלך קטטה רבת משתתפים. השופט ציין כי בית המשפט המחוזי קבע בסופו של דבר כי "רשאית הייתה התביעה לנסות ולבסס הרשעה של שני נאשמים בעבירת רצח, בהסתמך על היותם מבצעים בצוותא, אלא שביצענו הליך של אבחון, וקבענו כי בתיק הנדון מדובר היה בשתי זירות נפרדות".
השופט לוי דחה גם טענה חלופית של חמודה, כי גם לא מתקיימות 'נסיבות אחרות', הקבועות בסעיף 80(א), שיש בהן כדי להצדיק תשלום פיצויים. השופט כתב: "אין להקל ראש במשך המעצר שבו היה נתון המערער, ובשלילה הממושכת של חירותו ושל זכויות נוספות הנלוות לה. עם זאת, מקובלת עלי עמדת המדינה - אשר גובתה גם במסמך המתעד את נסיבות השיהוי בהליכים - כי לבד מהעומס שבו נתונות ערכאות המשפט כולן, התמשכות ההליכים במקרה דנן לא נגרמה בשל פגמים שנפלו בהתנהלותה שלה או של בית המשפט, ואף לא בשל ליקויים אחרים, שמקורם חיצוני ואשר שהיה בהם כדי להצדיק פיצויים. הנה כי כן, קיומו של עוול, כדרישת ההלכה הפסוקה, לא הוכח".
