שלושה פעילי ימין שתלו מודעות בשפרעם בקריאה למצות את הדין עם רוצחי החייל עדן נתן זאדה, זוכו (יום ב', 6.10.08) מעבירות של פרסום המרדה. השופט זאיד פלאח כתב בהחלטה כי לא שוכנע שיש באותן כרזות כדי "לגרום למדנים ואיבה בין יהודים וערבים ברמת וודאות הנדרשת".
בשנת 2005 ירה החייל עדן נתן זאדה בנהג אוטובוס ובשלושה נוסעים נוספים ופצע אחרים, באוטובוס שנסע בשפרעם. לאחר מכן הותקף בידי המון שביצע בו לינץ'. ביום השלושים למותו הגיעו לשפרעם שלושה פעילי הימין, יעקב פאוצ'י מתפוח, אפרים הרשקוביץ ויגאל נפתלי, ותלו כרזות בהן קראו למצות את הדין עם רוצחיו של זאדה. בכרזות נכתב: "ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירצח בדם הרשע, קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה. כבר שלושים יום עברו מאז נרצח בשפרעם בחסות המשטרה, החייל עדן נתן זאדה הי"ד, וטרם מוצה הדין עם מרצחיו ועם השוטרים שהפקירוהו".
השלושה הועמדו לדין בגין פרסומי המרדה. התביעה טענה כי "תוכן הכרזות מקום הדבקתן ועיתוי ההדבקה מעידים באופן חד-משמעי על כך שהדבר עלול לעורר מדנים ואיבה בין ערבים ויהודים וזאת ברמת ההסתברות של וועדות קרובה".
עדות ראש העירייה נדחתה אך בית משפט השלום זיכה כאמור, את השלושה מחמת הספק. בהחלטה כתב השופט זאיד פלאח כי לא שוכנע שתוכן הכרזה ונסיבות תלייתה מצביעים "ברמה של וודאות קרובה" על התעוררות של "מדנים ואיבה בין ערבים ויהודים, הגם שאפשרות זו קיימת". הוא הוסיף כי "עצם קיום האפשרות מעיד על האופי המגוון של אוכלוסיית ישראל המורכבת מיהודים וערבים, דתיים וחילוניים, ספרדים ואשכנזים ועוד אינספור חלוקות ותתי חלוקות. דווקא בשל רב גוניות זו של חלקי האוכלוסיה השונים, יש לנהוג ביתר איפוק וזהירות בעת הקביעה, אם אמירה מסויימת של חלק מסוים באוכלוסיה אמור לעורר חלק אחר נגדו".
השופט דחה את עדותו מטעם התביעה של ראש עיריית שפרעם שהובאה לצורך הוכחה להשפעות הכרזות על תושבי העיר. עדות זו לדברי השופט "שופכת אור על רגשותיו של ראש העיר עצמו אודות ההשפעה שיש לאותה כרזה על קוראיה. תחושות ראש העיר יכולות להיות סובייקטיביות שלו בהיותו התושב הראשון בעיר, מתוקף תפקידו ובשל האחריות הרבה הרובצת על כתפיו לשמירה על המשך ניהול תקין של חיי האוכלוסין בעיר. אין בפניי כל אומדן למידת ההשפעה שיש לאותה כרזה על התושב הפשוט בשפרעם....בהעדר כל נתון אחר אין לי אלא השערות גרידא".
הואשמו בשותפות ברצח שביצע זאדה יתרה מכך, הוסיף השופט, עדות ראש העיר שציין כי לתולי הכרזות, הנאשמים, נשקפה סכנה אם היו תושבי העיר נתקלים בהם בעת תלייתם, "אינה אמורה להעיד דווקא על המדנים והאיבה הגלומים בתוכן הכרזה אלא יש בדבריו כדי להראות שזעם התושבים על רצח ארבעה מתושבי העיר בידי יהודי דתי, עדיין לא צנן, על כן ייתכן ויפגעו ביהודי דתי כלשהו שייתקלו בו, במיוחד אם יחושו בקיומו של קשר כלשהו בינו ובין נתן זאדה".
עוד נדחו טענות התביעה כי שתיקתם הנאשמים בעת חקירתם במשטרה "מעידה על אשמתם". השופט כתב, "שלושת הנאשמים עשו עליי רושם אמין. שוכנעתי, שאכן לא האמינו סובייקטיבית בחוקרי המשטרה, שהפנו אליהם האשמות חמורות, כגון שותפות במעשי הרצח שביצע זדה בשפרעם, ובבית המשפט דיברו בשטף ובעקביות. שתיקתם במשטרה אינה יכולה לחזק ראיות שאינן בנמצא, ומכלול הראיות בתיק אינו מוביל דווקא למסקנה אליה מכוונת המדינה והיא מדנים ואיבה. שוכנעתי גם מדברי יעקב פאוצי שאין כל הגיון כי ירצה לגרום למדנים ואיבה בין יהודים וערבים, שהרי אין הוא חפץ בפגיעה כלשהי בבני עמו".
"זה טיבו של חופש הביטוי" בסיכום כתב השופט כי מדובר ב"כרזה המכילה ביטויים מקנטרים ומרגיזים, ותלייתה דווקא ביום ה-30 למות נתן זאדה, ודווקא בתחום העיר הערבית שפרעם, מוסיפים לאותם רגשות טינה ורוגז. על אף זאת, אין לומר שתוכן הכרזות, צורתן וכל יתר נסיבות הדבקתן, יש בהן כדי לעורר את אותם מדנים ואיבה שלשון החוק מכוונת אליהם. זה אופיה של דמוקרטיה, וזה טיבו של חופש הביטוי".
הוא הוסיף כי "במדינות העולם השלישי, היו הנאשמים עלולים למצוא עצמם מורשעים בעבירות שונות, גם אם תוכן הכרזה היה מעודן הרבה יותר - לא מדינת עולם שלישי אנו, ולא שוללי חופש הם שופטינו. מי שבחר לחיות במדינה דמוקרטית עליו לקבל מראש הן את יתרונות השיטה, והן את מגרעותיה. חופש הביטוי הוא של כולם, והחוק חל על כולם שווה בשווה. גם כאשר יישום החוק גורם לקשיים אצל חלק מהאוכלוסיה, עדיין יש לפעול על פיו".