שופטת בית משפט לעניינים מנהליים בבאר-שבע, שרה דברת, הורתה למשרד הפנים לאפשר לבני משפחה יוצאת הישוב דהניה שקיבלו במהלך הינתקות ישראל מרצועת עזה תעודות זהות ישראליות, וחזרו זמנית לרצועה בעצת מנהלת התיאום והקישור - לחזור לישראל. השופטת דחתה את טענת משרד הפנים כי בני המשפחה וויתרו על מעמד תושבי הקבע, וקבעה כי הם נאלצו לגלות זמנית לרצועה בגלל סכסוך עם חמולה יריבה באתר מפוני דהניה בתל ערד. משרד הפנים חויב לשלם לבני המשפחה שכר טירחת עורך דין בסך 10,000 שקל.
מפסק הדין עולה כי עבד אלעזיז אשתיוי, בן 29, קיבל ב-1997 תעודת זהות ישראלית ואשרת ישיבת קבע, עם תוכנית ההינתקות, בקיץ 2005, הועברו תושבי דהניה, ובהם בני משפחת אשתיוי, לתל ערד. זמן קצר לאחר מכן פרץ סכסוך בין החמולה שלהם לבין חמולה אחרת, והם נמלטו משם.
מאחר שנותרו בלא מקום לשהות בו, הציע להם אדיב חסון, הממונה על דהניה במנהלת התיאום והקישור לאזור חבל עזה, לצאת לרצועת עזה ולחזור לישראל לאחר שיירגעו הרוחות. הובהר להם כי זכויותיהם ומעמדם לא יפגעו ובלבד שיחזרו לישראל בתוך 3 שנים ממועד צאתם. המשפחה עזבה את ישראל ועברה לעזה.
בשלהי 2005 יושב הסכסוך בין החמולות, ואשתיוי פנו למעבר ארז כדי להיכנס לישראל. נמסר להם שמאחר שנכנסו לעזה דרך מעבר כרם שלום, עליהם לשוב לישראל רק משם. בפועל אי אפשר להיכנס לישראל דרך מעבר כרם שלום, מכיוון שמעבר זה סגור. פנייתם לחסון אדיב נענתה ש"הנושא בטיפול". במארס 2008 פנה בשמם עו"ד רונן כהן לרשויות, אך לא קיבל תשובה עניינית,ולכן הגיש עתירה לבית המשפט המחוזי.
תושבות היא זכות יסוד בעתירה טען כי מכיוון שאשתיוי הם תושבי קבע בישראל, ויציאתם נעשתה ביוזמת הממונה על דהניה, אין למשרד הפנים סמכות למנוע את כניסתם. הוא ציין כי שר הפנים אף לא ביקש לבטל את מעמדם כתושבי קבע.
משרד הפנים השיב כי אשתיוי מעלים עובדות מהותיות על שהייתו בתחומי הרשות הפלשתינית, וכי הוא וויתר על מעמדו בישראל ואף חתם על מסמך המאשר זאת.
המשרד אישר כי ישראל נהגה בבעלי תעודת הזהות הישראלית מדהניה, לפנים משורת הדין, כאילו הם ישראלים שפונו מגוש קטיף. ועדה מיוחדת אישרה לאשתיוי פיצוי בסך 574,528 שקל.
בתשובת משרד הפנים גם נטען כי אשתיוי ואחיו, שהיה מוכתר הכפר דהניה, הם שפנו לחסון אדיב, וביקשו ממנו אישור לחזור להתגורר ברצועת עזה כדי לבנות שם את ביתם. חסון אדיב הסביר להם כי מעבר לרצועת עזה פירושו ויתור על המעמד בישראל. הם הבינו זאת וחתמו על כתב ויתור.
ואולם עו"ד כהן טען כי זכותו של תושב קבע היא זכות יסוד, שביטולה אינו יכול להיעשות כלאחר יד. רק אילו השתקע אשתיוי יותר משבע שנים מחוץ לישראל היה ניתן לראות בכך פקיעת הרישיון לישיבת קבע.
לא התכוון לעזוב את הארץ בפסק הדין שקיבל את העתירה, ציינה השופטת כי לפי סעיף 14 לחוק מרשם האוכלוסין, "תושב היוצא את הארץ כדי להשתקע בחוץ לארץ יודיע על כך לפקיד רישום". ואולם, כך קבעה, חסון אדיב אינו פקיד רישום כדרישת החוק. ומכאן, שכתב הוויתור שעליו חתם אשתיוי אינו ויתור כחוק.
השופטת הוסיפה כי גם התנהלותו של אשתיוי מלמדת שלא וויתר על מעמד של תושב. הוא עזב את הארץ ב-11.9.05 וזמן קצר לאחר מכן ניסה לחזור לארץ. משרד הפנים אף לא הכחיש את טענת אשתיוי כי פנה לאדיב חסון, ונענה ש"הנושא בטיפול".
השופטת כתבה כי כאשר עזב אשתיוי את הארץ לא נלקחה ממנו תעודת הזהות, כפי שמן הראוי היה לעשות אילו באמת וויתר על הרישיון לישיבת קבע. השופטת הוסיפה כי עצם העובדה שאשתיוי עזב את הארץ קודם שקיבל את הפיצוי ממנהלת סל"ע, מלמדת שכלל לא התכוון לעזוב לתמיד, אלא נאלץ לעזוב בגלל הסכסוך בין החמולות ולחזור כאשר יתאפשר הדבר.