אם יש מושג שאני שונאת ביחס לאוכל או למסעדות, זה 'פלצני'. זה ממש מרתיח אותי. אין שום דבר פלצני בעיניי באוכל מתוחכם, אפילו מתחכם, כל עוד הוא עשוי טוב כמובן. נדמה לי תמיד שהמילה הזאת היא מפלטו של מי שאוכל אנין מאיים עליו, שיש שם איזה מרכיב שלא שמע עליו בחיים וזה מעליב לו את האגו. פלצני תמיד יפתור את זה, הוא מנצח הכל, מכתיר כזיוף ומוציא את הדובר מומחה גדול. אבל אני חייבת להודות שבמהלך הארוחה ב'דגים 206' היכתה בי התובנה שמה שהופך את המסעדה הזאת לכל כך אהובה וותיקה (עשרים שנה, רבותיי, זה לא צחוק) זה בדיוק היותה חפה מפלצנות.
יום רביעי בערב, ז'רדיני ואני הצלחנו לקושש לנו איזו פיסת זמן פנוי והנה אנחנו בפתח המסעדה. כניסה אלגנטית והופ! דג עצום פוער פה ומזעיף מבט לעומתנו ממקום משכבו על הקרח ועל דגים אחרים (שיהיה ברור מי המלך כאן, מר לוקוס) במקרר השקוף מימין. עיצוב המסעדה נקי, פשוט ואלגנטי. בלי פירוטכניקה ובלי בולשיט. רצפת פרקט כהה, שולחנות עץ וכסאות עור שחורים. חדר פרטי שתחום בקירות זכוכית וחלל ישיבה שפתוח לבר ואפילו מאפשר הצצה למטבח. עד שהמלצרית מגיעה עם התפריטים אני כבר מתחילה לרעוד. קרררר... מזגן אימתני שפתחו רץ לאורך כל הקיר שמולנו, עושה את עבודתו נאמנה. מדי. המלצרית המתוקה ולמודת הניסיון, מיד מציעה לי של. כנראה שהם רגילים לתופעה. איזו מחווה נחמדה, אני חושבת לי בעודי מתעטפת בשל צמרירי. ואיזה תענוג, לרעוד מקור בערב תל אביבי מהביל. מאוחר יותר, כשאני מדברת עם חבר, הוא מסביר לי את פשר המזגן העוצמתי. מסתבר שבסופי שבוע המקום מפוצץ עד אפס מקום ודרוש מזגן שיוכל לקרר כמו שצריך.
לשולחן מגיעה צלחת עם מלפפונים בכבישה ביתית וזיתים, לצד סלסלת לחם טוב וחמאה. מיד אחריהם מגיע אריה, מציג את עצמו ומסביר לנו על המיוחדים של היום. אריה מתגלה כמלצר מהזן שכבר כמעט נכחד: נעים, בקיא ומיומן, לא מז'אנר המלצרים-סטודנטים-אני-אהיה-המלצר-שלכם-להערב, אלא מלצר שיודע את עבודתו ועושה אותה בלי להתרגש. מותק אמיתי. מתפריט היינות הרחב (והמקומי) אנחנו מזמינים גמלא שרדונה קטן (65 שקל) שמגיע חיש קל עם שמפניירה וישר גורם לי לאהוב את המקום. מסעדה שמכבדת יין תמיד מוצאת חן בעיניי.
אנחנו פותחים בפלטת מעדני ים לזוג (72 שקל) - צלחת מלבנית מרוצפת סלמון מעושן מ-ע-ו-ל-ה, כזה כמו שמזמן לא אכלתי, שתי תלוליות איקרה מתפצפצת וטובה, מטיאס מצוין עמוס בצל כבוש לידו וטרטר דג ים שמספיק להיכבש מהלימון עד שאנחנו מגיעים אליו, אבל נשאר טעים ועדין. עוד אנחנו מבקשים לראשונות פרח קישוא במילוי פירות ים (44 שקל), שמתגלה כיופי של מנה - פרח קישוא פציח, ממולא תערובת של שרימפס וקלמרי קצוצים ומטוגן בציפוי פריך, ולצידו סלט של זוקיני חלוט, פרורי גבינה ושברי אגוזי לוז. אריה מגיע כדי לעזור לנו לבחור עיקריות ולספר על המיוחדים של היום. פילה דניס ברוטב קרם רוקפור וגרטן תפוחי אדמה (95 שקל) שובה את ליבו של ז'רדיני אבל אני, יש לי שריטה. למרות שאני מאוד אוהבת דגים, בכל מסעדה שמציעה גם פירות ים, תמיד תהיה לי נטייה לשרימפס, אהבת חיי הימית. הרטבים המוצעים די סטנדרטיים: חמאה, שום ויין לבן או שמן זית, שום וצ'ילי. למרות שאני מאמינה שמסעדת פירות ים נמדדת דווקא במנות הפשוטות שלה, אני מרגישה מחויבת להזמין משהו מורכב יותר. אבל במקום, כאמור, להזמין דג, אני מתעקשת ומזמינה פנשה פירות ים בציר סרטנים (76 שקל).
כמיטב המסורת בביקורינו האחרונים במסעדות, שוב מסתבר שז'רדיני נופל על המנות המוצלחות יותר. הדג שלו מגיע כשני פילטים צרובים קלות, עורם קריספי ובשרם בשרני ועסיסי, שכובים להם בעצלתיים על גרטן מצוין - פרוסות תפוחי אדמה דקיקות, עטופות בשמנת ומתובלות בעדינות במעט אגוז מוסקט ופלפל שחור, לצידם 2 אספרגוסים והכל מזולף רוטב רוקפור. מנה מעודנת וטובה. הפנשה מגיע במחבת לוהט ומכיל שרימפסים, מולים, קלמרי (ביקשתי בלי סרטנים, אין לי עצבים לסרטנים) ובוקצ'וי, ברוטב ציר סרטנים. אישית, אני אוהבת את הרטבים שלי סמיכים. הרוטב הזה טעים, אך מעט דליל לטעמי. פירות הים מצוינים - טריים ובנדיבות, אבל אני מוצאת את עצמי (כרגיל) עורכת גיחות-בזק לצלחת שמולי ולבסוף מציעה עיסקת חליפין שהנשמה שמולי נעתר לה (לא סתם אני אוהבת את הגבר הזה).
קדאיף מסקרפונה (38 שקל) וטארט טאטן (35 שקל) מוזמנים חיש קל. ז'רדיני משמיע קול מחאה חלושה אך נכנע (יודע צדיק נפש אהובתו חובבת המתוק) ואנחנו יוצאים להתרעננות ניקוטין בחוץ, שמחים לגלות שורת כסאות שעונה אל הקיר ולידה שולחן עליו מאפרה מכובדת. זה סופית שובה אותנו. אפילו אני, בתור לא מעשנת, מעריכה מחווה כזאת. זה בדיוק הרוח של המקום. רוצים שתרגיש בנוח בדגים 206 ועושים את זה בלי הרבה רעש וצלצולים.
אנחנו מגיעים לשולחן עם הקינוחים. שני עיגולי קדאיף טובלים בסירופ, חובקים קרם מסקרפונה מעט כבד אך מתוק בדיוק במידה, וטארט טאטן טוב עם כדור גלידת וניל, חותמים לנו יופי של ארוחה. בדרך החוצה אני שוב גונבת הצצה אל הלוקוס הזועף. אנחנו עוד ניפגש, אני עושה לו פרצוף בחזרה. פלצן.