רונית ושלומי אלקבץ עושים זאת שוב. אחרי שביימו בכישרון רב את הדרמה האוטוביוגרפית "ולקחת לך אישה", הם ממשיכים לחלק השני בטרילוגייה המשפחתית שלהם, טרילוגיה שחוקרת את מערכת היחסים בתוך המשפחה הישראלית ממוצא מרוקאי והם עושים זאת, כמו בסרטם הקודם בכנות אומנותית בלתי מתפשרת שמביאה אותם לשיאים חדשים ומספקים לצופה חווית צפייה מן המדרגה הראשונה.
אם ב"ולקחת לך אישה" התמקד הסיפור בקאסט מצומצם יחסית שכלל את הסבתא, ההורים והילדים בבית צר מידות אחד בקריות (שם גדלו אלקבץ ואחיה) הרי ב"שבעה" מדובר בשבעה אחים ושתי אחיות ומשפחותיהם המכונסים בבית גדול ומבכים את מות אחיהם האהוב.
הקאסט הגדול הכולל את מיטב שחקני ישראל - משה איבגי, אלון אבוטבול, אוולין הגואל (זכתה בפרס אופיר על משחקה בסרט), רובי פורת שובל, חנה אזולאי הספרי, חנה לסלאו, אלברט אילוז ועוד. כגודל הקאסט כך גם הנפח האדיר של הסיפור הנפרש בפני הצופה. זהו סרט שאין בו כוכב בודד וכל הכישרון האדיר של השחקנים המופיעים בו מתורגם ל"טור דה פורס" אחד גדול שמספיק לכמה וכמה סרטים.
אלקבץ ואחיה ממשיכים להתעסק בלב ליבה של המשפחה המסורתית ובמאבקים הרוחשים בתוכה מעל ומתחת לפני השטח. מסורת מול קדמה. שמרנות מול פתיחות, קנאה ויחסי אהבה, שנאה בין אחים - וכשהאלקבצים בודקים אף אחד לא יוצא נקי למול אזמל המנתחים המושחז שלהם.
לאור האווירה הקלסטרופובית ובעזרת הצילום הממוקד והנע לאיטו של ירון שרף (שגם זכה בפרס אופיר לאחרונה על צילום הסרט הזה) נוצרת אצל הצופה תחושה של מחנק מרגע פתיחת הסרט. מחנק זה שאינו מרפה גורם לצופה לשבת דרוך בכיסאו וכמעט לא לנשום לאורך הסרט.
לאחר יציאת הסרט "ולקחת לך אישה" טענו כנגד רונית אלקבץ כי היא צועקת במקומות שגם הרמת קול קלה הייתה מספיקה ובשל כך הופכת את סרטה לנלעג וירוד ואני אומר - ממש לא! מי שחפץ בקולנוע אמיתי ובעוצמות בלתי רגילות היוצאות מהמסך שימהר וילך לצפות במפגן הרגשות והחושים המתפרץ בסרט "שבעה".
זהו קולנוע אמיתי - קולנוע מחוספס ודוקרני, קולנוע שחושף את הנפש האנושית במלוא מערומיה, קולנוע שנשאר עם הצופה הרבה אחרי שהאורות באולם נדלקים ובמיוחד קולנוע שעושה הרבה כבוד לתעשיית הקולנוע הישראלית ומוכיח כי ניתן לעשות בישראל קולנוע לא מסחרי ואמיץ מבלי להתפשר.
נצחון קולנוע, משחק אדיר, חוויה יוצאת דופן, לרוץ ולראות.
