הדבר הכי טוב שקרה ביום רביעי בבלומפילד היה הספסרים. הם אומנם הפקיעו מחירים בחוצפת על, ודרשו 200 שקלים לכרטיס, אבל הם היוו עדות חיה להצלחה הגדולה היחידה של ישראל באותו ערב. ספסר בבלומפילד? במשחק של הנבחרת הצעירה? אלוהים אדירים, מדובר במראה כה נדיר, עד שניתן היה באמת ובתמים להאמין שהוא יחבוק ויעטוף גם את הכחולים-לבנים של מוטי איוניר. עד כאן. גם לחזון אחרית הימים יש כנראה קווים אדומים.
אז בשבדיה 2009 אומנם לא נהיה, אבל ביפו 2008 נולדה והוכחה סופית התובנה שמחיר הכרטיס הוא גורם משמעותי מאוד בנהירת או נטישת הקהל את יציעיו. אנחנו יכולים לצקצק בלשוננו עד אור הבוקר על "חשיבות המעמד" ועל "היריבה האיטלקית האטרקטיבית", אבל בתוך תוכנו אנחנו יודעים היטב שאם מחיר הכרטיס היה דומה לזה של משחקי הנבחרת הבוגרת או ליגת העל, הקרחות בבלומפילד ביום ד' היו בולטות ונוצצות יותר מאלו של שגיא, נדב, איציק ועבדכם הנאמן ביחד.
עשרת השקלים לכרטיס עשו את ההבדל. גם במחיר כפול היה בלומפילד מתמלא והביקוש היה מדביר את ההיצע. מסקנה: יש קהל הממתין להזדמנות. ההתאחדות והמועדונים יכולים לתת לו אותה על בסיס קבוע. מכבי תל אביב כבר מילאה איצטדיון נגד הכח עם כרטיס ב-30 שקלים אבל משום מה קטעה את המהלך המבורך בעודו באיבו וחרף הצלחתו הפנומנלית. האיתות מבלומפילד היה שהגיעה עת ההתפכחות. אם רק תורם הכפפה, עוד נזכה לראות ספסרים באורווה במכבי פתח תקוה - מ.ס. אשדוד.
עומר גולן הוא חלוץ גרוע. בטח כשמדובר במישור הבינלאומי, שם הוא ממש טייס בין אסטרונאוטים. אבל גם בתור חלוץ ליגה הוא לא זריז דיו, לא תחבולן, לא ערמומי, ובמקרים רבים מסורבל, מגושם ובזבזן כרוני של הזדמנויות.
טוטו תמוז הוא חלוץ רע. כדורגלן שראשו ורגליו אינם שווים. יובל המבולבל לספורטאים. איש חוד ששמו הלך לפניו כל כך מהר - עד שברח ממנו למרחק בלתי ניתן להשגה. השחקן הראשון בעולם שהוא HAS BEEN כבר בגיל 19.
בן סהר ואיתי שכטר מוכשרים וטובים שבעתיים מגולן ותמוז. אבל הם נגזלו מהצעירה ושיחקו 8 דקות בלטביה (רק סהר), לעומת גולן ותמוז שפתחו בהרכבי נבחרות ישראל בריגה ובתל אביב השבוע, הזיקו הרבה יותר משהועילו, וכנראה בגלל פוליטיקת תן וקח מוכרת, מקבלים בזמן האחרון עיתונות דביקה ומלקקת, שאותה הם הרוויחו לא בכושר ולא ביושר.
אז מה עושים? מקווים שג'רמיין דפו ו/או פיטר קראוץ' יקבלו מנוחה והנחה מהארי רדנאפ בפורטסמות, וסהר יקבל את הצ'אנס להבהיר גם לדרור קשטן וגם לעדת "העם עם הגולן" מי צריך להיות הפרטנר של אליניב ברדה, וששכטר לא ייפצע, מה שיאפשר לו להיות עוד העונה הזו הדבר והצבר הטוב ביותר שאירע בחלק העליון של נתניה מאז עודד מכנס. לא מאמינים? תשאלו את לותר מתיאוס.
ומעניין לעניין כמעט באותו עניין: הנבחרת יצאה לפגרה, הליגה חוזרת, ועימה תשוב גם האופנה החדשה: לזלזל, לקטול, למחוץ, לרמוס, לדרוס, לנתץ, לנפץ, לחבוט ולכתוש כל מה שנקרא כדורגל ומשוחק על אדמת ארץ הקודש.
ובכן, יש לי חדשות בשבילכם: מדובר בהגזמה, לפעמים אפילו פראית. ליגת העל אומנם לא יכולה לקרוא תגר ממוצע על הקולגות הבכירות שלה באנגליה, ספרד, גרמניה ואיטליה, אבל מצד שני היא גם לא כה גמדית ונמושה כפי שהנטיות הטבעיות שלנו - הלקאה עצמית, שחור ולבן בלי אפור - מנסות לצייר.
במחזור הליגה האחרון שידרתי אחר-הצהריים את יובנטוס - פאלרמו. היה זוועה. תוהו ובוהו וכדורים על-פני תהום. שיממון שמדבר סהרה היה שמורת טבע לעומתו. עם ערב התיישבתי מול המסך לחזות בריאל מדריד - אספניול. היה די טוב. אבל אני לא ממש יודע כמה, כי מהפעם הראשונה בה זפזפתי למכבי תל אביב - מכבי נתניה, נשארתי ברמת גן. היה נהדר. מעניין, דינמי, תנועה תמידית, תשוקה, וגם כדורגל של נגיעה, חילופי עמדות ואיומים על השער - בעיקר מצד נתניה שלבסוף אף זכתה בצדק בניצחון של הרגע האחרון. כלומר - נוספה גם דרמה.
ומה הייתה חוות דעתם של המשדרים, המפרשים והמדווחים? שעמומון, נומבון, כלומה ומאומה, פיהוק נוסף בדרך לאבדון.
זה מה שנקרא בון טון שאיבד את הקריטריון.
