מה יותר כיף מזה שחבר טוב עובר לגור קרוב? שהחבר הכי טוב עובר לגור ממש קרוב, במיוחד כשאתה גר בקיבוץ קטן על גבול לבנון וחברים באים לבקר פעם בחצי שנה, במקרה הטוב. זה קרה לי השבוע והשמחה הייתה גדולה. החלטנו לחגוג, כרגיל - בארוחה. באמצע הדרך בין הדירה הישנה לחדשה, בקיבוץ כנרת על שפת נהר הירדן, בביסטרו בר כפרי שמחזיק בשם הכי מדויק בו נתקלנו כבר הרבה מאוד זמן - 'על הנהר'.
המקום עצמו ממוקם כאמור בצמוד לנהר הירדן. מבנה עץ המסוגל לאכלס כ-150 סועדים, ועוד שולחנות בחוץ שגם בהם סועדת לה בהנאה כמות דומה של אנשים. בחרנו לשבת על הבר. בר עץ טבעי חי ונושם מצופה לכה, שמשרת כעשרים לקוחות. התיישבנו עליו בשבע וחצי בערב, חצי שעה מרגע פתיחת הדלתות וכבר חלק רציני ביותר מהמקום היה מלא באורחים. עיני קלטה ברז בירה חדש ולא מזוהה בשם קסטיל רוז'. מייד ביקשתי חצי לי ולאלעד החבר השכן ונתקלתי בתגובה מוזרה מצד תמיר הברמן: "לא נראה לי שתאהבו את הבירה הזו". למען ההגינות קיבלנו זוג טעימות והתברר לנו די מהר שתמיר מזהה בקלות יצורים אנושיים ממין זכר. למרות אחוזי האלכוהול הגבוהים יחסית (שמונה אחוזים), הבירה הבלגית הועשרה בדובדבנים (!!!) והייתה מתוקה כשרי. אולי זו הסיבה שניתן להזמין אותה רק בכוסות של רבע ליטר (20 שקל). מאחר ושנינו יפים כאלים יוונים, אך עדיין לא משתייכים למין היפה באופן רשמי, הזמין אלעדוס פלאביוס חצי מרפי'ס (22 שקל) ועבדכם הנאמן (לפרקים) הזמין חצי פאולנר (22 שקל). ככה, כשאירלנד וגרמניה בכוסותינו, התעמקנו בתפריטים העצומים במידותיהם שהונחו אחר כבוד בידינו ומייד הענקנו ציון לשבח על מקוריות בבחירת השמות לסקציות השונות בתפריט. לא עוד ראשונה, עיקרית ואחרונה, מעתה אמרו: פתיחות, עוד צעד קטן, עקרוניות וסופניות. חמוד.
פתחנו במנה של עלי גפן ממולאים באורז עבודת יד (27 שקל). 14 יחידות של עלי גפן הדוקים, חמצמצים וחמימים שלוו ברוטב יוגורט ונענע. המעדן נרשם ברשימת המנות שניתן לאכול מהן בלי סוף. זמן החיסול - בין חמישים לחמישים ושתיים שניות. המשכנו בקרפצ'יו טונה אדומה (39 שקל) שהבריק לנו בעיניים באדום-אדום הזה. הנתחים הדקים - שנכבשו קלות בשמן זית, שמן שומשום, לימון וסויה - הוגשו עם טוסטונים דקיקים, פרוסות אבוקדו וחסה חתוכה לשערות. התיבול של הטונה היה עדין ולא משתלט, כמתבקש מטיפול בחומר הגלם הנפלא הזה וכשיש לך על טוסטון דקיק פרוסת טונה אדומה, חתיכת אבוקדו וקצת חסה מתובלת בסויה, יש לך גם חיוך גדול על הפנים. וזו עובדה מדעית.
המנות יצאו בקצב מסחרר מהמטבח הקטן בו עמלים בשעות הלחץ שמונה טבחים בניצוחו של בעל המקום, עודד צפתי, שביחד עם שותפו און הדס הקים את אחת מפינות החמד המומלצות ביותר באזור. אבל בואו נחזור שנייה לצלחות. המשכנו במנת פרחי כרובית ברוטב שום ולימון (25 שקל). הכרובית הוגשה לנו במידת אל דנטה ושחתה במעין מרק שהורכב מנענע, שום, לימון ומעט סוכר שאיזן את החמיצות בצורה מושלמת. המלצה אישית - טבלו את הכרוביות גם ביוגורט של עלי הגפן - לא תתחרטו. הכרוביות חוסלו גם הן חיש מהר. נשבע לכם, אם זה היה מקובל חברתית - הייתי שותה את שארית הרוטב מהצלחת הקעורה. לעזאזל איתכם חוקי החברה האנושית. לעזאזל איתכם. בקיצור, עוד מנה שכל תפקידה ביקום הוא לגרות לכם את בלוטות הטעם ולגרום לכם לרצות לאכול עוד ועוד.
לקראת סיום שלב הראשונות הזמנו סלט דודו (22 שקל) - סלט קצוץ דק המכיל עגבניות, פלפלים חריפים, כוסברה, לימון ושיני שום שבושלו לכדי ריכוך בשמן. סלט קטן, מדויק, חריף ושוב - פותח תיאבון. המנות שנדגמו עד לחלק זה של הארוחה זכו לשבח על היותן תמורה מלאה למחיריהם הצנועים, כיאה לביסטרו אמיתי. האמת, על הנהר מוצגת כבית אוכל ושיכר, שזו הגדרה כפרית וחביבה לביסטרו בר שהיא, אבל שיהיה. מולנו ניצבו כעת מספר צלחות שהכילו רק שאריות של מנות - רוטב העגבניות והפלפלים מהדודו, רוטב השום והלימון מהכרובית ורוטב היוגורט מעלי הגפן. כל אלה זעקו נואשות שנזמין את לחם הבית (15 שקל), אבל לא סועדים מנוסים שכמונו יתמלאו בבצק כשהדרך עוד ארוכה לפנינו. עודנו מהרהרים בכך, פינה לנו תמיר הזריז את הכלים, החליף את כלי העבודה בסכו"ם חדש והזמין אותנו לסלט שנשלח מהמטבח ללא הודעה מוקדמת. "המנה לא מופיעה בתפריט, אבל תטעמו בכל זאת". מולנו ניצב סלט חתוך גס של קרעי פטרוזיליה, פרוסות אבוקדו, נתחים קטנים של טונה אדומה, רצועות בצל ירוק גדולות ועגבניות. סלט רב טעמים וצבעים שכאילו בא להגיד: "אני פה! ואתם?". "אנחנו כאן!" ענינו פה אחד והעלמנו אותו לקרבנו.
כל המנות שצוינו כאן, ללא יוצא מן הכלל, היוו פתיחים נפלאים. צבעוניים, קלילים, טעימים והכי חשוב - פותחי תיאבון. מאחר ואכלנו חמש מהן, התיאבון שלנו כבר חווה פתיחה של עשר אצבעות, לכן אני הלכתי בעקרונית על מדליוני פילה לבן (65 שקל) ברוטב שמנת, ברנדי ופלפל שחור ואלעד הלך על פאייה (72 שקל), שהיא תבשיל פירות ים ואורז שהוגש עם קרם סויה פיקנטי ומתקתק. בזמן שהמתנו לעיקריות התרשמנו ממבחר האלכוהול והיין המכובד שבמקום ובעיקר מהכמות הבלתי נתפשת של סוגי הטקילות. לצערי, קצרה היריעה והעקרוניות עוד לפנינו, אז ניגש לעיקר.
מדליוני הפילה הגיעו כמצופה במידה הלבנה לבנה הזו, רוזה. עשוי, אך עסיסי ולא יבש. נתחים שמנמנים הונחו במערום והעונג שבהעלמתם לא הצריך שימוש בסכין כלל וכלל. הרוטב הנפלא גרם לי להרגיש ככסיל על שלא שמעתי להצעתו של תמיר להזמין אורז כתוספת והלכתי על הצ'יפס. לא שהצ'יפס לא הוכנו כהלכה, אבל אורז היה סופג את הרוטב כמו בן אדם, בזמן שהצ'יפס סתם ישבו בו ותהו למה אין עליהם קטשופ או משהו בסגנון. יצאתי טמבל. הפאייה ביקשה שנזמין פלח לימון על-מנת לפתוח את כל הטעמים שהיו חבויים בה וכך עשינו. היא הודתה לנו בעושר חסילונים וטבעות קלאמרי שבושלו עם האורז ופטריות שמפיניון. מנה שעושה נעים בפה ונעים בבטן. התפלאנו מעט שאין בתפריט ולו דג אחד לרפואה (אל תתחכמו, אני מתכוון לדג שגדל בכנרת, לא לטונה או לפירות הים), אבל היינו כל כך מפוצצים שויתרנו על השבעת הסקרנות.
לקינוח קיבלנו זוג blowjob. לא במובן הקלאסי של המילה, אלא זוג קינוחים (16 ₪ האחד) שהוגשו בכוסות של שוט והורכבו מאספרסו חם, ליקר באטר שוט וקצפת. את הכוס נהוג להחזיק בשיניים ולהפוך בתנועה חדה כלפי מעלה, אנחנו שתינו אותה עם קשים. אישית אני לא אוהב קינוחים עם קפה ובלי שוקולד, אבל זה היה לגמרי לא רע.
הלוואי ויכולתי לסיים את הכתבה כאן, אבל גרגרנים שכמונו לא יכולים בלי קינוח, לכן הזמנו זוג סופניים - ציפי (30 שקל), שזה שכבות של מוס שוקולד דחוס וכבד, המונחות על ביסקוויט עבות המורכב מבצק ואגוזים. המנה הועשרה בקרם שוקולד לבן וצופתה בשקדים. ביחד עם כדורי הגלידה והקצפת שנחו בצלחת, יכלה בקלות להפיל שלושה סועדים לתרדמת חורף. הסופני השני היה הימלאיה (30 שקל) - מרנג קוקוס ושוקולד לבן, עליו התפרקד כענן לבן ואוורירי מוס קרמל ושקדים וכל זה צופה בשכבה קרמית של שוקולד לבן. מנה מעט יותר קלילה מציפי, אבל שתיהן הוכרזו כראויות לרציניים בלבד או למשפחות מרובות ילדים. שתי המנות לוו בקוביות תפוח עץ שבושל בליקר תפוחים וקינמון. אחרי הקינוחים - שלדעתי היו מיותרים לגמרי (שוב החזירות יצאה עם ידה על העליונה...) - נפרדנו בכובד גוף מהמסעדה שבינתיים הספיקה להפוך את עורה ולהיות יותר פאבית. האורות מעומעמים, מוזיקה חזקה יותר וצעירים מהאזור שהתחילו לנהור בהמוניהם. אלעד השרמנטי הציע שנישאר למשקה. "בהזדמנות ואפילו בהזדמנות הראשונה, שכן יקר. בי נשבעתי".