לואיס סוריאנו, מורה בקולומביה, יוצא מדי שבוע מביתו בעיירה לה גלוריה עם שני החמורים שלו, אלפא ובטו (א' ו-ב'), למסעו הקבוע לכפרי הסביבה. על שקי הצד של החמורים רשומה באותיות כחולות גדולות הכתובת "ביבליובורו" (ספריית חמורים). השקים מלאים בספרים מכל הבא ליד, המיועדים לתושבי הכפרים הנידחים.
בערבוביית הספרים, אפשר להבחין ב"אנקונדה", אגדת החיות מאת הסופר הרוסיו קוירוגה מאורוגוואי, המקבילה לספר הג'ונגל של קיפלינג, ספרי תצלומים של טיים-לייף על סקנדינביה, יפן והאיים האנטילים, והמילון של אקדמיה המלכותית לשפה הספרדית.
על הפרויקט הנוגע ללב של סוריאנו, מספר כתב העיתון 'אינטרנשיונל הרלד טריביון', סימון רומרו, בכתבה נרחבת.
"התחלתי ב-70 ספרים, וכעת יש אוסף של יותר מ-4,800", אומר סוריאנו, בן 36, מורה בבית ספר יסודי המתגורר בבית קטן בלה גלוריה עם אשתו ושלושת ילדיו, וספרים הנערמים עד התקרה. "הכל החל בגלל צורך. אחר כך באה התחייבות. וכעת זה הפך להרגל", הוא מסביר, ומביט אל נוף הגבעות המתמשך עד האופק. "עכשיו, זה מוסד".
ואכן ה"ביבליובורו" של סוריאנו היא מוסד קטן, של אדם אחד ושני חמורים. הוא ייסד אותו מתוך האמונה הפשוטה שהבאת ספרים לאנשים שאין להם, יכולה לשפר איכשהו את האזור מוכה העוני, ואולי את קולומביה כולה.
יהיה גם סרט סוריאנו הפך לתושב המפורסם ביותר של לה-גלוריה, עיירה המרוחקת מקצב החיים בעולם הרחב עוד יותר מאשר אראקאטאקה, שנתנה את השראתה ל"מאה שנים של בדידות" מאת גבריאל גרסייה מארקס, עוד אחד מילידי האזור.
שלא כמו גרסייה מארקס, המתגורר במקסיקו סיטי, סוריאנו מעולם לא יצא את גבולות קולומביה, אבל הוא נשאר מסור ליצירת מגע בין תושביה לבין העולם הגדול. הפרויקט שלו זכה לשבחים ממיטב מומחי הספרות של המדינה, ואמן הסרטים התיעודיים של קולומביה, קרלוס רנדון סיפגואטה, עושה עליו עכשיו סרט.
הרעיון צץ, מספר סוריאנו, לאחר שבתור מורה צעיר היה עד לכוחה של הקריאה לשנות את תלמידיו, שנולדו לתוך קונפליקט גדול הרבה יותר מזה שהיה קיים בילדותו שלו.
האלימות של קבוצות הבנדיטים הייתה בתקופת ילדותו כל כך גרועה שהוריו שלחו אותו להתגורר עם סבתו בעיר הסמוכה ואלדופאר, ליד גבול ונצואלה. הוא חזר בגיל 16 עם תעודת בוגר בית ספר תיכון ומשרה של לימוד הקריאה לילדי בית הספר. כשהיה בשנות ה-20 לחייו משכה מלחמת האזרחים הממושכת בקולומביה את המיליציות החמושות והמורדים אל אזור הביצות והגבעות המקיף את לה גלוריה, והפך אותה לזירת התנגשויות בין הכנופיות שלא שכחו להטיל אימה על האוכלוסיה המקומית.
לעולם זה של אלימות נכנס סוריאנו עם שני חמוריו, וקומץ ספרים שלקח מספרייתו האישית, ובהם כמה ספרים ללימוד קריאה, כרכי אנציקלופדיה ורומנים. בדרך, המתינו תמיד קבוצות של ילדים למורה, והקשיבו לקריאתו מהספרים שהביא, קודם ששאלו אותם.
איזה ספר לקחו הבנדיטים המפנה בא לפני שנים אחדות כאשר קרא בוריאנו קטעים מהספר 'הבלדה של מרייה אבדאלה', מאת חואן גוסאין, עיתונאי וסופר קולמביאני. סוריאנו שלח מכתב למחבר, וביקש ממנו להשאיל עותק לספרייתו.
לאחר שגוסאין שידר כתבה על הפרויקט של האיש וחמוריו בתוכנית הרדיו שלו, זרמו תרומות של ספרים מרחבי קולומביה. מוסד פיננסי מקומי גם נתן כסף לבניית ספרייה קטנה ליד ביתו של סוריאנו, אבל המבנה נותר חצי-גמור משום שהכסף נגמר.
אין די כסף למותרות כאלה במשכורתו החודשית של המורה, 350 דולר. בין כך ובין כך, תקציב המשפחה דל כל כך, שהוא ואשתו דיאנה פתחו לפני שנתיים מסעדה קטנה, לה קוסה פוליטיקה, כדי להתקיים.
גם בקרב לקוחות המסעדה, רובם שכירים של חוות ונהגי משאיות, רואה סוריאנו הממושקף פוטנציאל של ביבליופילים. על הקיר מול השולחנות הוא מדביק עמודים מהעיתון האזורי "הוי דיאריו" ומדרבן את הסועדים להתווכח על עניני דיומא.
מסעותיו עם חמוריו כרוכים בלא-מעט אתגרים. ביולי נפל מאחד מחמוריו ושבר את רגלו. וכמה מקוראיו אוהבים את הספרים ששאלו כל כך שאינם מחזירים אותם. באחרונה נעלמו שניים מספריו: מדריך מאויר לחינוך מיני, והעתק של הספר "כמו מים לשוקולד", מאת הסופרת המקסיקנית לורה אסקויוול, על מזון ואהבה במשפחה מקסיקנית מסורתית.
ויש גם סכנות הטבועות באזור ההררי. לפני שנתיים, הוא מספר, הפתיעו אותו בנדיטים כשחצה נהר. לא היה בכיסו כסף, והם קשרו אותו לעץ וגנבו אחד מספריו, 'ברידה', סיפור על נערה אירית וחיפושיה אחרי ידע, מאת הסופר הברזילאי פאולו קואלו.
מסיבה שלא הובררה, אומר מרסיאנו, פאולו קואלו עומד ברשימת רבי המכר של "ביבליובורו", ומסתיר את חיוכו מתחת לסומבררו הקולומביאני שלו.
בסיום הכתבה ב'אינטרנשיונל הרלד טריביון', מתאר הכתב סצינה מרגשת:
בכפר אל ברסיל, מדפדפת הנערה אינגריד אוספינה בעותק של הספר 'מרגריטה', ספר שירה קלסית מאת רובן דאריו, משורר מניקרגואה, ומתחילה לקרוא בקול רם ממנו:
"היא הלכה מעבר למקום שבו נמצא הרקיע
ואמרה לירח: להתראות,
כמה שובב לעוף כה רחוק
בלי רשותו של אבא".
"זה כל כך יפה, מאסטרו", אומרת אוספינה למורה. "מתי תחזור?"
