נעים לחכות בפלורנטין. החושך עוטף את החנויות הסגורות, הברים מזמינים באורותיהם הקטנים, חבורת צעירים נשענת על ברזלים משמאלי, מישירה מבטים אל זוג הבנות שמצחקקות על מדרגות האבן. אנשים נשארים, יושבים, עומדים באוויר הפתוח והעיקר לא מרגישים צורך לזוז הרבה, ללכת, למהר. ערב יורד על השכונה ונדמה שעושה יד אחת עם תושביה, כמעין הסכם ששני הצדדים מכבדים אותו, כל אחד מהצד שלו. הערב מצידו מביא עמו רוח קרירה המצננת את מדרכותיה הלוהטות וחושך שעוטף אותן בקסם המפוגג את קצב היומיום העמוס, ואילו האנשים מצידם מנמיכים את קצב צעדיהם, יוצאים מהבתים החוצה ומתגודדים יחד. מה יש בה, בשכונה הזו שמעיר בך את הניצוץ הזה לאפשרות שאפשר אחרת?
"לכל עיר בעולם יש את השכונה הזו שלה, הטראשית, הצבעונית, זו שמושכת אליה מוסיקאים ואמנים צעירים מכל עבר", עושה איתנו הכרות אישה צעירה ומיוחדת, שמטפחת פרחונית מכסה את שערה הארוך, כמה דקות מאוחר יותר, כשאנו נכנסות למרחב הבלתי מוגדר של 'קסקו'. האישה מתחת למטפחת מתגלה כאורית, זו שאחראית כבר שנה וחצי לחלל המסעדה/גלריה/ מעבדה אורבנית המעוצב והמשתנה תמידית אליו פסענו בזה הרגע. היא וג'וי, בן זוגה ההולנדי, נחתו בארץ לאחר כ-7 שנים בהן שהו בהולנד, עם כוונה מיוחדת לפתוח בפלורנטין מקום המשלב בין אוכל לאמנות. מתגובה חושית ראשונית נראה שהשילוב הזה עובד להם טוב כל כך שלרגע אני חווה דיסאורינטצייה. בליל של גרמנית ואנגלית חודר מבעד למוזיקה חושנית מאין כמוה שמתגלגלת אל עבר קירות מצוירים באופן שונה לחלוטין אחד ממשנהו. מאחד מהם ניתן לקרוא את התפריט שצויר עליו במלואו ובמשנהו ניתן לסקור את צילומיו המצוינים של אמיר ויינברג, חנוטים במסגרות קטנות (שתמיד שם ורק מה שבתוכן משתנה מתערוכה לתערוכה). שתי מנורות ענקיות ומקוריות (שעיצבו שניים מלקוחות המסעדה) משתלשלות מהתקרה ויורדות אל שולחנות עץ עגולים ויוצאי דופן הפזורים בחלל, והחלל כולו ספוג ריחות תבשילים מפתים העולים מן המטבח ומושכים אותנו בחזרה משטח ההפקר חסר הוודאות של האמנות אל המרחב הבטוח והמוגן של האוכל. והאוכל?... האוכל גורם לך להאמין שאתה באמת שם, בהולנד האינדונזית או באחד האזורים החופשיים של העולם. איפה שרצית תמיד להיות.
מחוץ למסעדה ובצמוד אליה, חיה ובועטת סצינת הגרפיטי התל אביבית במלוא עוזה עם חלל בשם Legal Action שמהווה בית לאמני הגרפיטי הידועים של תל אביב.
תוך כדי לגימה של חליטת לואיזה (12 שקל) מרגיעה, דילגנו על פיתוי קוקטייל הגת הידוע בתכונותיו מלבינות הלילות והמשכנו לתוך אחת מהארוחות הטעימות (והזולות) שיצא לכל אחת מאיתנו לאכול בזמן האחרון. ש' עם קרפצ'ו סינטה (29 שקל) שמלבד שמן זית, מלח גס ופלפל הגיע בפרוסות עבות, חפות מיומרותיהן של תוספות מיותרות ואני עם שיפודים אינדונזיים (38 שקל) נמסים בפה ומתובלים בחריפות ומתיקות גם יחד, המעלים בי רצון עז לאכול אותם שוב גם עכשיו. כל מנה שהזמנו הגיעה מורכבת ממספר משיחות של טעמים, ייחודית ומושקעת בצורה יוצאת דופן ומעשה ידיה של אורית. רק כדי לוודא שבאמת מדובר בכל מנה, הזמנו גם חציל בתנור עם פטה ושום ברוטב טחינה (31 שקל) שהיה משובח ופנקייק עם ירקות קלויים (27 שקל), שגרם לי להצטער שסיימתי את המנה הקודמת עד תום ולא השארתי לו יותר מקום.
לבסוף אנו מוצאות עצמנו שרועות על הספה הירוקה, בליל הטעמים והחלל יוצא הדופן מערפל את חושינו, מותיר אותנו נפעמות ואירופאיות מתמיד.
