מלבד חיבתי המופגנת ונטולת המעצורים לסושי אני לא איזה יפנולוגית או יפנופילית גדולה, אבל אנשים שמבינים עניין (ואפילו בילו פרקי זמן משמעותיים בחייהם בארץ השמש העולה), טוענים בתוקף שאלכוהול משחק תפקיד קריטי בתרבות יפן. היפנים כל כך לחוצים וכל כך כבולים בחוקי הנימוס שלהם, עד שהדרך הלגיטימית היחידה להשתחרר (ולהתנהג כמו דרמה קווין) היא להשתכר עד זוב כבד. ובשביל לחזק את הטיעון (ולהוסיף עוד פרט טריוויה לשליפה מהירה בשיחות סלון) המילה היפנית לשיכור היא 'תינוק'. כמה חמוד. אחרי הכל, שניהם לא יודעים להתנהג, שניהם צפויים לפלוט עליך בנסיבות מפתיעות ושניהם נרדמים בסוף אחרי שעשו לא מעט רעש.
כדי לבחון באופן אמפירי את הקשר בין יפן לאלכוהול, שירי ואני שמנו פעמינו אל מתחם בזל וליתר דיוק אל 'סושי בר בזל' (אז עוד היינו צלולות, אז יכולנו לנווט). התיישבנו לנו על הבר ובעזרתו המאד אדיבה של מנהל המשמרת, שהוא גם אלכוהוליסט חובב וגם מבין דבר או שניים בסאקה, פצחנו בערב שתייה מלוכסן. יריית הפתיחה הייתה בדמות פונץ' יפני (34 שקל) - קוקטייל של סאקה חם עם צ'ויה (יין שזיפים), קוביות תפוח ומקל קינמון לערבוב. מדובר במשקה אולטימטיבי לקרירות שעוד תפציע כאן בחודשים הקרובים, עדין וטעים ביותר. בשביל לשרוד את ארבעת שלבי האלכוהול הבאים, ביצענו עצירת חירום לצורך ריפוד קיבותינו באגדאשי טופו (30 שקל), טמרונס ספיישל (45 שקל) ובסושי המעולה של המקום. האגדאשי השמיע את כל הקולות הנכונים, הטמרונס ספיישל (הקרוי על שם השף המקומי שהמציא אותו) הוא סלט של נתחי אינטיאס, אספרגוס קצוץ, קוויאר שחור ורוטב הדרים ומעט חמאת בוטנים - מנה מקורית, קלילה וטעימה. גולת הכותרת המקומית היא ללא ספק שלל הרולים הרגילים והמיוחדים. אני זכיתי ברול ענק של סרטן רך שריון מצופה בפנקו (מעין שניצל סרטן), מלפפון, אבוקדו וטוביקו ירוק עטוף באבוקדו (45 שקל) - טוב כמו שזה נשמע; ברול האהוב עלי של צלופח ואבוקדו עטוף באבוקדו (45 שקל) וברול פלמידה אדומה עם לימון, מלפפון ובצל ירוק, שהיה פחות מעודן מקודמיו אבל איכותי ביותר בדיוק כמותם.
שירי - על תקן הצמחונית - נהנתה מספיישל צמחוני של מלפפון וטמאגו עטוף באבוקדו (35 שקל) ומרול טמאגו, גזר, מלפפון ואבוקדו שנעטף בבטטה (39 שקל). שניהם פשוט מצוינים ורק לשם הוכחה, אפילו כשמפלס האלכוהול בדם עלה לבלי הכר, הטריות הורגשה בכל ביס.
כל התיאור הזה היה כדי לעזור לכם, ובעיקר לנו, לספוג את החלק האלכוהולי של הערב. בגזרה זו הלכנו מהקל אל הכבד ובחזרה: אחרי הפונץ' עברנו לסאקה חם (28 שקל) משם, בריצה קלה, לסאקה ניגורי (55 שקל לבקבוק) סמיך, מעט מתקתק, טעים ביותר, ובתרגום למערבית - המקבילה ליין לבן חצי יבש. הבא בתור היה ג'ינגו נמה (55 שקל לבקבוק) - צלול (כלומר מזוקק יותר מקודמו), חלק ומקביל ליין לבן יבש ואחריו, יהלום הכתר - טוקובאזו (39 שקל לקנקן זכוכית יפהפה ו-180 שקל לבקבוק). פירוש המילה ביפנית הוא 'מיוחד' ואכן מדובר בסאקה המשובח ביותר, כזה שמופק מגרעיני אורז שמגודלים במיוחד לצורך העניין ומגולפים (!) כדי לחשוף את לב הגרעין וממנו לזקק את הנוזל שמקביל לקוניאק וחלק כמו טוסיק של שיכור. תענוג אלכוהולי צרוף.
כדי להתחזק לפני הדידוי הביתה הזמנו אגדנגו (32 שקל) - המקבילה היפנית לשוקופאי, או במילים אחרות כדורי בצק אורז דביק ממולאים בשוקולד מריר חם. הממממ.... ליקקנו את האצבעות, צנחנו בכבדות מכיסאות הבר, נפנפנו בהתלהבות לשלום לכל מיני זרים והתחלנו להתנודד בכיוון היציאה. כיף להיות תינוק...
