לפני שאמי היקרה ואני הגענו לבית הקפה 'נובלה' עשינו קצת שופינג. למרבה הצער לא בבגדים עסקינן, אלא בטלוויזיות ענק, אבל שופינג הוא שופינג. במשך קרוב לשעתיים הפקרנו את עצמנו בידי הקרם-דה-לה-קרם של אנשי המכירות וניסינו להחליט באיזו טלוויזיה חדות התמונה טובה יותר, איכות הצבע מחמיאה יותר וגודל המסך מאיים פחות. משימה לא קלה, במיוחד כשלנגד עינינו נפרשו בעת ובעונה אחת לפחות שלושים מסכים עצומים בגודלם, כשמתוכם ניבט אלינו, שוב ושוב, אותו סרט פעולה. הידעתם שלא קל לצפות בסצינות אקשן כשהן מוקרנות על שלושים מסכים בו זמנית? כשלכל זאת הצטרפה מוזיקה רועשת שתקפה אותנו מכל כיוון, אפילו חדוות הקנייה הטבעית הנטועה בי מימים ימימה נטשה אותי לאחר זמן מה וחיכיתי בקוצר רוח להגיע למקום נעים שנוכל לנוח בו קצת ולפטפט בשלווה.
כשנכנסנו לבית הקפה נובלה נשמע ברקע בווליום נעים, קולו של אסף אבידן. ידעתי מיד שאני הולכת ליהנות במקום בו מנגנים מוזיקה כזאת. בהמשך התברר שמדובר בגלגל"צ ותו לא, אבל זה בכל זאת היה כנראה סימן משמיים, כי בהחלט נהניתי מביקורי במקום המיוחד הזה.
נובלה הוא לא עוד בית קפה, אלא הרבה יותר מזה, ומרגישים בכך מיד עם הכניסה למקום. פרט לאוכל המיוחד שמגישים בו, אפשר למצוא במקום מדפים על גבי מדפים של ספרים, יצירות אמנות מכסות את הקירות ואת הגלריה שבקומה התחתונה והאווירה רגועה ונעימה. בעלת המקום, אסנת, מספרת שאהבתה הראשונה היא אירוח, ובהחלט מרגישים בכך. התחושה היא של סלון חמים וביתי ותורמים לכך שולחנות העץ הקטנים הצבועים לבן, כלי ההגשה היפים שלא בהכרח תאמו זה לזה, הנינוחות של אסנת ושל שאר העובדים ואפילו המרצפות הפשוטות שהזכירו לי דירות נעימות של פעם. במיוחד בהשוואה ליריד המכירות התוקפני ממנו הגענו, נובלה היה נווה מדבר של שקט ורוגע.
המקום מתגאה באוכל בריא וטרי, שמפורט בצורה מעוררת תיאבון בתפריט מושקע ומהנה לקריאה. אולי הספרים שסביבי השפיעו עלי, אבל כשעיינתי בתפריט הרגשתי שאני קוראת יצירת אמנות ולא רק בוחרת ארוחת צהריים. ארוחות הבוקר נראו מפתות עד כדי כך ששקלתי להזמין אחת מהן על אף שהשעה הייתה שתיים בצהרים. כשהמשכתי לקרוא ראיתי שגם שאר המנות מעוררות את בלוטות הטעם שלי ויחד עם אימי החלטנו להזמין מנות ההולמות את השעה. האוכל, כפי שמצויין בתפריט, מוכן כולו במקום מיד עם ההזמנה ולכן לוקח קצת זמן עד שהוא מגיע לשולחן. בזמן שחיכינו הצצנו בתערוכה שבקומת הגלריה והנעמנו את זמננו עם שייק פירות (22 שקל) ועם משקה יוגורט, פרג וקינמון (16 שקל), שהיה מאד מרענן על אף (או אולי בזכות) שלא היה מתוק.
מבין ה'הבטחות הקטנות' (מנות ראשונות בשפת התפריט), בחרנו לטעום תחתיות ארטישוק בלימון, ממולאות גבינות ועשבי תיבול ברוטב עגבניות (25 שקל) וסירת חציל מרוחה בשמן זית ושום, עגבניות, בזיליקום, גבינה צפתית קשה וזעתר (23 שקל). שתי המנות היו טעימות וקלילות ולמרבה השמחה, לא הוטבעו ברוטב ובגבינות, כך שניתן היה להרגיש היטב כל מרכיב ומרכיב.
מבין שלל המנות הגדולות יותר שתוארו בתפריט, קרץ לי במיוחד פרק ה'מחבתות'. הזמנו מחבת פסטה פנה אפויה בתנור שמגיעה עם תרד, סלמון טרי, סלמון מעושן, שום, בצל, בשמל וגבינת פטה (53 שקל) ומחבת סלונה - נתחי סלמון בשום ועשבי תיבול, אפויים על מצע של קיצ'רי (תבשיל של אורז ועדשים כתומות), עגבניות ובצל סגול (69 שקל).
שתי המחבתות הוגשו במחבתות אישיות כבדות ויפות. הפסטה הייתה מעודנת עד מאד ולמרות החשש הראשוני שלי ש"נאלץ" לאכול יותר מדי סלמון (אם בכלל ייתכן דבר שכזה), לא הכילה יותר מדי ממנו.
לעומת זאת, מחבת הסלונה, שמבוססת על מאכל עירקי עליו אסנת גדלה בילדותה, הגיעה עם שלושה נתחי סלמון מכובדים. למרבה הצער הדג היה קצת יבש, אם כי עדיין עשיר בטעם. הקיצ'רי היה מתובל וטעים ביותר.
על אף שהיינו מלאות, לא הצלחנו לעמוד בפיתוי והזמנו גם קינוח. בחרנו בפאי תפוחים (28 שקל) שהיה מוצלח, גם אם לא יוצא מגדר הרגיל, שלווה בחליטת תה (14 שקל). סיום הולם לארוחה שמאד מתחשק לי לכנותה כפרית, גם אם היא זוכה לכינוי בגלל האווירה ששרתה בנובלה, יותר מאשר בשל טעמיה.
בדרכי הביתה חשבתי על כך שבתי קפה יש הרבה, אך מקומות שבאמת נעים לשבת בהם יש מעט, ונובלה הוא בהחלט אחד מהם.
