הביקור הזה מתחיל לפני כמה עשרות אלפי שנים. הגברים היו יוצאים לצייד ממוטות בשלג המקפיא, עוקבים אחרי נתיב העדר בשלגים הקשים ובסופו של דבר, אחרי קרב עקוב מדם, היו צדים להם איזו ממוטה עסיסית ואוכלים אותה ככה, כמו שהיא. בלי ליישן, בלי לבשל ואפילו בלי להמליח ולפלפל. איזו אחווה, איזה פורקן. איזה איחוד לבבות.
כשהודיעו לי שהמשימה הבאה שלי היא ללכת לסקר מסעדה בשם 'בשרלה' הממוקמת במרכז קסטרא בחיפה, ישר עלה בי הדימוי של הדב הקטן (להלן אני) ושל הדב הגדול (להלן אבא שלי) - האמת שמרוב מסעדות הוא כבר נראה די קטן לידי, אבל לא חשוב - יושבים ונוגסים באיזה שוק ממוטה עצום ומריצים צחוקים בצוותא. האמת, היו כמה קווי דמיון.
קצת לפני שנכנסים למסעדת הבשרים בשרלה בשלום (במידה ולא החלקתם על הריר כשראיתם את הפוסטר המגרה העצום המקדם את פני העולים בדרך פרויד), מבינים שאין לצמחונים מה לחפש במקום הזה. כשמתיישבים לאכול, מבינים שזו טעות. לכל אלה שהחליטו לוותר על טעם הדם, מוצע במקום מבחר של פסטות, דגים וכן מספר סלטים. שי אראל, מבעלי המקום, סיפר לי שאין שום אפשרות לנהל מקום שמתמחה בבשרים, בלי לספק מענה איכותי לצרכי הצמחונים: "מספיק שהאמא צמחונית, כדי שמשפחה בת עשר נפשות תקום ותעזוב את המקום", כדבריו.
אוקיי, אז בבשרלה דואגים לצמחונים ואם הייתי צמחוני בעצמי, אז אולי גם הייתי כותב לכם על המנות הצמחוניות, אבל עד שזה יקרה בעזרת השף, בואו נעבור לעניין האמיתי. הייתי שמח לכתוב לכם על תפריט הערב בבשרלה, אבל ההוראות היו ברורות:
- "זוהי כתבה עסקית. תאכל את העסקית ותכתוב על העסקית".
- "אי אפשר אפילו לנשנש ככה איזה משהו מתפריט הערב, איזה סטייק פילה 600 גרם (194 שקל) או בומבה סינטה 1000 גרם (252 שקל)"? - "לא", הגיעה התשובה הלקונית מעברו השני של הקו.
אז פתחנו את תפריט העסקית שנקראת במקום: עסקית חיי. שתי נקודות על השם לפני הכל. כל עסקית במקום (עסקיות מוגשות בימים א' - ו' בין השעות 12:00-17:00) כוללת פלטת מאזטים, סלט ירוק גדול, לחם כפרי מצופה דגנים, לימונדה או מיץ תפוזים ועיקרית אחת שתקבע גם את מחיר העסקית. מחירי הארוחות נעים בין 39 שקל (אם המנה העיקרית היא אנטרקוטי - פרוסות דקות של אנטרקוט צרובות במחבת לוהט, בתיבול עדין של פלפל שחור גרוס ומלח בליווי קוביות עגבניות ושום טרי) ומטפסים גם עד 125 שקל (black angus אנטרקוט מפוטם, 450 גרם). אבא בחר באנטרקוט המפוטם אך במקומו זכה בהסבר מעציב לפיו אם רק היינו מגיעים עוד יומיים, היינו זוכים לטעום מן האנטרקוט הכי טעים שמת אי פעם, אבל לצערנו הוא עדיין מתיישן לו לאיטו בחדר הקירור, על אנקול מתכתי, בטמפרטורה של אפס מעלות, בודד וגלמוד.
הערכנו את הכנות ואת המקצועיות ואבא התנחם בזרועות מדליוני פילה בקר 280 גרם (95 שקל בארוחה העסקית). אני רק המתנתי שנסיים עם שלב הראשונות כדי לפגוש את הסינטה עגל חלב 350 גרם שלי (85 שקל בארוחה העסקית). אבל לפני הכל, הסלטים.
קצרה היריעה מהתפייטות הגונה לכן אכתוב בלקוניות האפשרית שהכבד הקצוץ שהוגש לנו היה מעולה (שי גילה לנו שבהכנתו משתתפים גזרים, שומו שמיים ובואו לטעום, כי זה טעים בטירוף), סלט הגזרים שהוקפצו עם טיפה של שמן זית עד למידת אל דנטה ותובלו בצ'ילי מתוק היו יציאה מוצלחת ומדליקה, הכרובית בטחינה הייתה קלאסית כהרגלה והחומוס מוצלח ביותר ולא רק בהשוואה למסעדת סטייקים.
אוקיי, נשימה קטנה וממשיכים.
ממשיכים. סלט כרוב לבן היה סטנדרטי למדי כמו גם סלט החצילים הפיקנטי. הסלט שהוגש לנו לבקשתנו במקום סלט הירקות הקצוץ דק (טעמנו גם אותו, מה אתם חושבים?) שמכיל עלי בייבי, בצל סגול ורוטב שום שמיר היה חתיכת יציאה מוזרה, לא חשבתי שאתקל עוד בימי חיי ברוטב העתיק הזה. הנחתי את הסלט בצד ומשם הוא עבר לאבא שחיסל אותו בתאווה בלתי מוסברת (אבא הוא אדם נוסטלגי). סלט הירקות היה טרי מאוד, טעים מאוד ופשוט מאוד, כמתבקש. עוד קיבלנו גרגרי חומוס חמים שנמסו על הלשון וחיממו את הבטן לקראת המנות העיקריות. סלט החציל בלאדי קלוי בגריל עם מלפפונים היה מפתיע, מרענן ובעיקר טעים מאוד. ואז מגיעה הדילמה - הסלטים מוגשים כאן חופשי, ללא הגבלה. נספרו שלוש פעמים בהן שאלה המלצרית החביבה אם ברצוננו לקבל מילוי של משהו - מה עושים? האם להתחזר לגמרי, הרי הכל כל כך טעים, או להצליח בכוחות על-התבהמותיים להניח לסלטים לנוח בפנכותיהם ולהשאיר מקום לאירוע המרכזי?
ההתלבטות הפכה קשה במיוחד לנוכח סלט העגבניות בשום שהיה כל כך חריף, שפשוט בלתי אפשרי לאשכנזים שכמותנו לאכול אותו בלי עוד בצע לחם טרי. למזלנו החליטו בשבילנו. תוך כדי שלוק של הבלגית התורנית סטלה ארטואה (בירה תוגש לשולחן בתוספת של 13 שקל למנה העיקרית) הגיעו זוג צלחות לבנות עליהן נחו בצד של אבא מדליוני הפילה, ובצד שלי סינטת עגל החלב. התוספת באותו יום הייתה גבעת אורז ושעועית ירוקה (התוספות מתחלפות בהתאם ליום ותמיד ניתן להחליפן בצ'יפס).
שי סיפר לי שהמסעדה נמצאת בקשרים עסקיים עם כ-40 חברות היי-טק ממת"מ הסמוכה למרכז קסטרא וכי בצהריים, המקום עמוס באנשי היי-טק, כך שכשהגיעו העיקריות, חשבתי לעשות הסבה מקצועית כי המחזה היה מלבב ביותר. גם הטקסטורה וגם הטעם. מדליוני הפילה של אבא, מדממים ומחייכים, היו יכולים להיאכל גם על-ידי ילד בן שנה. לא צריך שיניים לנתחים המוצלחים האלה. האמת שלא צריך גם רוטב או תיבול. כל מנות הבשר מגיעות אחרי פלפול והמלחה בלבד: "הבשר שלנו, שמגיע רובו ככולו מעדרים הגדלים ברמת הגולן, לא צריך להתחבא מאחורי רטבים ותיבול גס", אומר שי. והוא צודק.
הסינטה שהוגשה עם העצם הייתה מעולה. מידת ההכנה הייתה מדויקת, צבעי הבשר שובי עין. נראה לי שהטבח היה מאוהב כי השעועית הייתה מלוחה בהיסטריה, אבל ת'כלס - למי אכפת מהשעועית?
אכלנו את המנות הבשריות בשתיקה של כבוד מלווה בגרגורי הנאה. כשסיימנו, שיתף אותנו שי בעובדה שהשותף העסקי שלו במסעדה הוא לא אחר מקפטן נבחרת הפועל חיפה לשעבר, אלירן אלקיים, מה שמסביר את הנוכחות הקבועה של אצולת הכדורגל החיפאית במקום. חוץ מזה, הוא הסביר לנו שבגלל שאנחנו כל כך נחמדים, אז למרות שזה לא מופיע בעסקית, הוא ישמח נורא אם נטעם את הקינוחים שלהם, שמגיעים מקונדיטוריית אוונטאז' פטיסרי ((avantage patisserie הכה מעולה מתל אביב.
נגיד לו לא? אז טעמנו טרטופו בלגי (33 שקל) - פצצת שוקולד ספייקית למראה וטעימה להחריד (לא לבעלי לב חלש) ובר אגוזים שמורכב מביסקוויט אגוזים, עליו מתערסל קרם אגוזים בציפוי שוקולד קינדר (33 שקל). הקינוחים השלימו את הארוחה למקשה מושלמת, אבל לא נשקר אם נגיד שהיינו מסתדרים גם בלעדיהם. בסיכומו של עניין, עסקית מומלצת ביותר, למי שמאמין שעסקית זה קצת יותר מחזה עוף בגריל בשלושים שקל, ואשרי המאמין.
