כבר מאז החל את לימודיו בקמרה אובסקורה, אי שם בשנת 1992, חש אמיר מן, שהארץ קטנה עליו ושאם הוא באמת רוצה להגשים את עצמו ולהפוך לבימאי קולנוע שעושה סרטי ז'אנר, הוא חייב לעשות את זה במקום אחר. היום, שש עשרה שנה אחרי ההחלטה הגורלית ההיא מוקרן בימים אלו, בסינמטק תל אביב, סרטו השני, "הפצוע החמישי" (שלוש פעמים מדי יום בשבוע וחצי הקרוב).
גבר בשנות השלושים לחייו מתעורר בבית חולים אי שם באפריקה, הוא לא יודע מי הוא או מה הוא עושה שם וכל הסרט הוא ינסה להבין מה היא זהותו האמיתית כשכל הסובבים אותו, סוכני סי איי איי, אנשי ממשל, רוצחים ואנשי עולם תחתון, בטוחים שהוא יודע דברים שעשויים להיות בסיסיים לביטחון ארצות הברית. "הסרט נכתב ב-2004 אבל הוא מאוד רלוונטי היום" אומר מן, "אני כתבתי את זה בעצם על ארצות הברית שאחרי ה-11 בספטמבר, ארצות הברית שהיום לא יודעת אם היא הטובה או הרעה, וחשוב יותר, ארצות הברית שלא יודעת במי לבטוח".
בתפקיד הראשי מופיע השחקן ניק צ'ינלד שפניו מוכרים הרבה יותר מאשר שמו. צ'ינלד, שאגב ממש רצה את התפקיד ואפילו שלח קלטת ובה הוא צילם את עצמו, הוא שחקן משנה בלא מעט סדרות ("עקרות בית נואשות", CSI) ובסרטים ("האגדה של זורו", "רידיק המסע מתחיל"). לתפקיד אורח הצליח מאן להשיג את במאי הקולנוע הנחשב פיטר בוגדנוביץ' ("מסכה" - הגרסה עם שר לא עם ג'ים קארי, "הצגת הקולנוע האחרונה").
"רציתי ללהק בימאי לאחד התפקידים הראשיים, היו הרבה מאוד שמות שנזרקו באוויר אבל עד הצילומים לא הצלחתי למצוא מישהו, שבוע לתוך ההפקה קיבלתי טלפון מהמלהקת שהציעה את בוגדנוביץ', יומיים אחר-כך כבר דיברנו. כשרק עניתי לטלפון, אחת השאלות הראשונות שלו היו 'האם הדמות שלי מוקפת בנשים יפות'? אמרתי לו שכן, אבל לא רואים את זה בסרט, הוא הסכים והגיע לשבוע צילומים". מן אומר שלמרות הניסיון האדיר בוגדנוביץ' היה מאוד נחמד ותומך בצילומים וכך כל השחקנים שעבדו עם בימאים והפקות הרבה יותר מנוסות.
הפגישה עם הבמאי התזזיתי נערכה בבית קפה עמוס בתל אביב, לו לא הייתם מכירים אותו הייתם בטוחים שמדובר בגרסה גבוהה יותר של וודי אלן. קצת חנון, רזה, ומדבר בקצב של מכונת ירייה, אבל מן הוא לא נוירוטי אלא אדם שחדור אהבה ותשוקה לדברים שהוא עושה וחשוב מכל, מישהו שלא מוכן ולו לרגע קט, להרפות מן החלום.
"זה מאוד מתסכל כי תהליך הפקת סרט בארצות הברית, ובכלל, הוא מאוד איטי, אני הצלחתי להרים סרט שני בשלוש שנים וזה נחשב בהוליווד מהר יחסית, אבל אין מה לעשות, ככה זה וכולם מתוסכלים מזה".
אחרי שנת לימודים אחת בלבד בקמרה אובסקורה, ארז מן את חפציו ועבר לניו-יורק שם השלים את לימודי הקולנוע באוניברסיטת NYU. הוא ביים סרט קצר שעסק בשואה וזכה בלא מעט פרסים וכידוע, פרסים פותחים דלתות. אט אט ובעזרת עבודה קשה הוא טיפס בסולם המאוד ארוך וגבוה של הוליווד. אבל אל תחשבו שמן מכור לעבודתו ומזניח את חייו האישיים. במהלך הלימודים הוא פגש את אשתו, דנה ינקלוביץ', שהיום, אחרי תואר שני בפסיכולוגיה מטפלת בשלושת ילדיהם.
לפני כעשור עברו השניים לגור בלוס אנג'לס ומאד עבדו ביחד על סרט דוקומנטרי "שנחאי גטו", שהצליח מאד ברחבי העולם ואפילו הוקרן כאן בסינמטק תל אביב. הסרט הדוקומנטרי מגולל את עלילותיהם של יהודים שבתקופת מלחמת העולם השנייה מצאו מחסה דווקא בסין. הסרט מבוסס, בין היתר, על זכרונות אביה של ינקלוביץ'. אגב, אם שם משפחתה מוכר לכם זה בגלל שדנה היא אחותו הצעירה של מי שכונה בזמנו "המאמן הלאומי" גלעד ינקלוביץ'".
"בהוליווד הכל הוא מינוף, אתה עושה סרט שממנף אותך לסרט הבא, אתה מכיר בן אדם שממנף אותך לאדם הבא, וכמובן שככל שהסרט מוצלח יותר אתה עולה בסולם המינוף" הוא אומר."גטו שנחאי שביימתי עם דנה לפני כארבע שנים היה מינוף עצום בשבילי, הסתובבתי בפסטיבלים, במסיבות וכמו בכל דבר בהוליווד גם את המפיק הנוכחי הכרתי במסיבה".
המפיק, שהתלהב מהתסריט וידע שהוא יכול לעשות אותו בתקציב זעום במונחים הוליוודים, הסכים לעזור במימון, הוא מצא משקיעים ממקסיכו שם בסופו של דבר גם צולם הסרט. המפיק, מוריס רסקין, שהפיק בעיקר סרטי אימה שהגיעו היישר לדי וי די, שכנע את המלהקת היידי לוויט שעובדת הרבה מאוד עם בימאים עצמאיים וליהקה בין היתר את "האחות בטי" של ניל לביוט.
"כשיש לך מפיק ומלהקת, כל מה שאתה צריך זה לפרסם שאתה יוצא לצילומים והרבה שחקנים וסוכנויות כבר יתקשרו אליך" וזה מה שקרה, מן החל לקבל טלפונים, מיילים, וקלטות וידיאו ויצא לסדרה של פגישות. בסופו של דבר הורכב צוות השחקנים שבו משתתפים גם השחקן הבריטי אלק ניומן שמוכר לחובבי המדע בדיוני מהמיני סדרה הנחשבת "חולית" וברנדן פאהר ("רוזוול") המוכר לנו כדן קופר מהסדרה "סי אס איי: מיאמי" (היינו באמצע הצילומים להטיס אותו ליומיים למיאמי כי הוא היה חייב להצטלם לאחד הפרקים)".
אחת ההפתעות הטובות בסרט היא השתתפותו של השחקן האפריקני אייזק דה בנקוטה ("קזינו רויאל", "הפרפר ופעמון הצלילה") המגלם את המפקד המקומי, מוגמבה. "רציתי שחקנים ממוצא אפריקני" אומר מן "לא חשבתי על ללהק איזה ראפר שיעשה לי מבטא, אני חושב שאם משתמשים בשחקנים מקוריים זה תורם לאמינות".
ההפקה במקסיקו לא הייתה קלה, 25 ימי צילום בחום, בלכלוך (הסרט צולם ברובו במפעל ישן לסיגרים), תוך שימוש בצוותי הפקה מקומיים שלא תמיד ספקו את הסחורה. "היו ימים שזה היה בלתי נסבל, כשרואים על המסך את השחקנים מזיעים או יתושים או ג'וקים, זה לא אפקטים או איפור, זה מה שהיה שם". בימים אלו מן עסוק בפיתוח של מספר פרויקטים גם לקולנוע וגם לטלוויזיה ("הטלוויזיה היום היא הרבה יותר נועזת בארצות הברית") ובעזרת הסוכן שלו הם מנסים להתמקד בפרויקט הבא.
"אני חייב לציין שאני מאוד אוהב את ישראל וכן, לפעמים יש מחשבות לחזור, שאלת הזהות שלי התגברה כשהפכתי לאבא והילדים מתחילים לשאול כל מיני שאלות על יהדות, חגים, מנהגים ושייכות, אבל נכון להיום המקום שבו נמצאת התעשיה של הסרטים שמעניין אותי לעשות היא בהוליווד".
מן שמח לראות שהקולנוע בארץ מתפתח ("יש היום קולנוע מצויין בארץ וזה משמח מאוד לראות") ואולי בעתיד יחזור לגור כאן לצד משפחתו ומשפחתה של דנה. אבל, אם יש לכם מחשבות לנסוע להוליווד ולהפוך לבימאים, למן יש רק הצעה אחת "תשמרו על הקול הפנימי שלכם, אל תעשו דברים רק בשביל כסף, הוליווד לא מחפשת אנשים שיודעים לעשות קולנוע, כאלה יש מיליון, הוליווד מחפשת אנשים שמביאים משהו אחר, משהו שונה למסך, אני יודע שיש לי את הקול הפנימי שלי, אנשים יכולים לאהוב אותו או לא, אבל הוא שלי ומה שאני עושה לא יכול להיות, 'עוד סרט', אלא זה 'סרט של אמיר מן". "הפצוע החמישי מוקרן בשבועיים הקרובים, שלוש פעמים ביום, בסינמטק תל אביב"...
גילוי נאות: כותב הכתבה מכיר את אמיר מאן מאז לימודיהם בקמרה אובסקורה ב-1992.
