סרטו החדש של וודי אלן "ויקי כריסטינה ברצלונה" הותיר אותי בתחושות מעורבות. אלן כבר שנים לא חוזר לאיכות של יצירותיו משנות השבעים והשמונים תקופה בה חיכיתי בשקיקה לכל סרט חדש שלו והתפעמתי מ"שושנת קהיר הסגולה", "ימי הרדיו " ועוד פנינים שכאלו.
כמו ספייק לי, אלן הוא לא "אוטר". הוא כבר לא מככב בסרטיו שהגוון היהודי בהם נעלם וגם העלילה כבר לא מתרחשת בניו-יורק - עיר הולדתו ומקור השראתו. אי שם בשנות התשעים הפך אלן מיוצר חשוב ליוצר שגרתי והרבה פחות חדשני ומרתק.
למרות זאת עדיין מדובר בבימאי מיומן כשד, היודע לספר סיפור, לתבל אותו במוזיקה טובה (קטע הגיטרה של פאקו דה לוסיה הוא נפלא ונותן לקטעים בהם הוא מושמע בדיוק את הנופך הנכון) וגם להגיד דבר או שניים על יחסי אהבה בימינו.
עלילת הסרט היא פתלתלה אך בעזרת הליווי הקולי הידוע של אלן הצופה אינו נדרש למאמץ כדי לעקוב אחריה. שתי נשים צעירות נוסעות לחופשה בברצלונה שם הם מכירות אמן שרמנטי מקומי ולתוך העלילה נכנסים גם אשתו לשעבר של אותו אמן, בעלה לעתיד של אחד הצעירות האמריקניות ועוד כמה אמריקנים שגרים בעיר של גאודי.
סקרלט ג'והנסון המעצבנת כדרכה בקודש ("איילנד") וחאבייר ברדם המשטתה שלא לצורך ("ארץ קשוחה") הם הצד הפחות מוצלח של הליהוק. לעומתם בולטות רבקה הול כאמריקנית שקולה הנסחפת לעבר המאהב הלטיני והשרמנטי ובמיוחד פנלופי קרוז המדהימה ("לחזור") שמתגלה כסופיה לורן של המאה ה-21 והקטעים שהיא צווחת בספרדית הם ללא ספק משיאיו של הסרט.
בסופו של יום, אלן הוא יוצר מוכשר ואינטיליגנטי וכמעט שאין שני לו ביכולת לספר סיפור בין אישי ולהציג לפנינו בקלילות את נפתולי הנפש האנושית.
עלילה מהנה ושובבה, ברצלונה פוטוגנית ומזמינה, פנלופי קרוז סוחפת, מה עוד צריך? קומדיה רומנטית שעושה רק טוב, מומלץ בחום.
