כשסיפרתי לחברים שאני ובן הזוג עתידים לסעוד ב'טאבולה' שמעתי שוב ושוב את אותן שתי תגובות. הראשונה הייתה זמזום של ג'ינגל שמסתבר שהייתי היחידה שמעולם לא שמעה ("תבוא לבקר בטאבולה... תרגיש שאתה באיטליה"). השנייה הייתה המשפט "וואו, הייתי אוכל/ת שם עם המשפחה שלי כל הזמן!". אני לא יודעת אם השורשים הצפוניים שלי הם הגורם הבעייתי, אבל אני שמעתי על המסעדה לראשונה רק לפני מספר חודשים, כאשר בן הזוג ומשפחתו קבעו להיפגש שם (ועל כך נאמר, הגם אתה, ברוטוס?). עכשיו, אחרי שתי ארוחות שלמות במסעדה, אני מרגישה בנוח להכריז על עצמי כעל תושבת המרכז כדת וכדין, כי מסתמן שביקור בטאבולה הוא חוויה שכל 'מרכזיונר' אותנטי מחזיק באמתחתו.
הגענו למסעדה הלומי שינה ואחרי לילה רווי אלכוהול. על אף שהכנסנו לפינו בבוקר מספר פחמימות, עלי להודות שזו הייתה הארוחה הממשית הראשונה שלנו. בשעה שש בערב, כן, כן. קיבתי הריקה גרמה לי לקרוא את התפריט בשקיקה ולסמן לעצמי כוכביות מנטליות רבות מספור על-יד מנות שהייתי שמחה לאכול. למרבה המזל (או אולי הצער, מיד תחליטו בעצמכם), המשמעת העצמית סייעה לנו להקטין את המבחר לשתי מנות ראשונות ושתי מנות עיקריות שקרצו לנו במיוחד. בסיוע המלצר החביב גל בחרנו בקרפצ'יו דניס בתיבול שמן זית ולימון (50 שקל) שהיה בעל טעם עדין ומילא היטב את תפקידו כמנה ראשונה מאחר והיה רענן וקליל. באומץ רב החלטנו לוותר על פוקצ'ה כך שלא יכולנו לנגב את הרוטב הטעים, אבל בהמשך שמחנו מאד מהחלטתנו זו, שהשאירה אותנו עם יותר מקום פנוי בבטן. בתחילה ביקשנו גם את האנטי-פסטי, אבל גל טען שיש מנות הרבה יותר מוצלחות ולכן שינינו כיוון וביקשנו גלילות חצילים במילוי ירקות, עם רוטב נפוליטנה וגבינת מוצרלה (32 שקל). זה היה מעדן אמיתי. מאלו שאני מצטערת שאין לי כוח (וייתכן שגם כישרון) להכין בעצמי בבית.
על אף שהתפריט עשיר ומגוון, החלטנו להתמקד במה שהרגיש לנו יותר איטלקי ולכן הלכנו על פסטה. ספגטי פירות ים (68 שקל) הכיל שרימפס, מולים, קלמרי וראשי קלמרי ברוטב עגבניות טריות, פלפלים אדומים, גזר ושום והיה לא פחות מנפלא. פירות הים היו מעולים, עושר הטעמים היה מענג והרוטב גרם לי להתחרט קצת שבכל זאת לא היה לנו לחם על השולחן. לזניית תרד ובשר ברוטב בשמל ועגבניות (59 שקל) הייתה אף היא מוצלחת ומכובדת בגודלה, גם אם כבדה קצת לטעמי. לא הצלחתי להרגיש יותר מדי את התרד, אם כי בן הזוג חלק על דעתי.
לקינוח חלקנו, שוב בהמלצת גל, פנקוטה שוקולד לבן ברוטב פירות יער (33 שקל, כמו כל הקינוחים) שהוגשה בעיטור עלי נענע. אני לא חובבת גדולה של קינוחים על טהרת השמנת, אך בכל זאת נהניתי. במיוחד כשגרפתי כמה ביסים עם הנענע. את הארוחה ליוו בקבוק מי עדן (11 שקל) וכוס יין אדום (28 שקל לכוס במקום 32 שקל משום שבחרנו ביין החודש, בציר 2005 מחבל קיאנטי), ויחד עם הפנקוטה לגמנו גם הפוך (12 שקל), שהיה סביר, לא יותר מכך.
מהקהל שהתחיל להתיישב במסעדה לקראת עזיבתנו ברור בהחלט שלפחות בימי שישי, וכנראה שגם בימות חול, זוהי אכן מסעדה משפחתית. אך גם בזוג הצלחנו, בקלות רבה, ליהנות מהאוכל, מהשירות הנעים ומהאווירה הרגועה. הפיקוסים והאקליפטוסים הרבים שמחוץ למסעדה, גזעי העצים שמשמשים כאלמנט קישוטי בתוכה והבתים המרשימים שמקיפים אותה (שמא עלי לומר אחוזות?) תרמו מאד לרוגע שהשתרר עלינו עם יציאתנו מהמקום. משערת שגם לבטנינו המלאות בכל טוב היה קשר לעניין. לא אתנגד להזדנב לארוחות משפחתיות נוספות במקום ואולי אפילו לארוחה זוגית נוספת.
