בית משפט המחוזי הרשיע (יום ד', 19.11.08) את מנהיגי תנועת "הבית הלאומי" לעצירת ההינתקות, בעבירת המרדה. בהחלטה קיבל בית המשפט את ערעור המדינה על זיכויים לפני כשנה, וביטל את החלטת בית משפט השלום.
על-פי כתב האישום, השלושה, שי מלכה, אריאל וונגרובר ועדיאל שרעבי, "קשרו קשר לסכל באמצעים לא חוקיים את ביצועה של תוכנית ההינתקות על-ידי כוחות הביטחון, ותכננו לפעול באמצעות פעולות בלתי חוקיות בהיקף המוני, על-מנת לפגוע, בשלב הראשון, בהכנת כוחות הביטחון ליישום תוכנית ההינתקות, ולאחר מכן, ותוך הכבדה מתמשכת על כוחות הביטחון, לגרום לסיכול התוכנית. לשם מימוש מטרותיהם".
עוד נטען כי השלושה ארגנו, באמצעות התנועה, "הפגנות בלתי חוקיות רבות, המוניות, ובו זמניות, בצירי תנועה ראשיים, על מנת לשבש את מהלך החיים התקין ולהקשות על תנועת כוחות הביטחון". כמו-כן הואשמו בתכנון ובקריאה לכאורה "להמוני מפגינים להפר את החוק במהלך ההפגנות, ואף לא להזדהות שעה שייעצרו, כל זאת על-מנת לאלץ את כוחות הביטחון לעצור אלפי מפגינים אשר לא יזדהו ובכך לגרום לשיתוק מנגנוני אכיפת החוק".
השלושה הואשמו כאמור בעבירות של מעשי המרדה, פרסומי המרדה והחזקת פרסומי המרדה.
אחרים לא הועמדו לדין לפני כשנה זוכו השלושה מהאשמות נגדם בבית משפט השלום, וזאת מטעמי הגנה מן הצדק. השופטים קיבלו את טענת השלושה כי רבים אחרים ארגנו פעולות מחאה ולא הועמדו לדין, בהם מועצת יש"ע שארגנה את ההפגנה בכפר מימון, ואיש מראשיה לא הועמד לדין בשל כך.
המדינה הגישה ערעור בטענה כי יש לבטל את הזיכוי מטעמי הגנה מן הצדק. לטענת המדינה קיימים הבדלים רבים בין אנשי הבית הלאומי למארגני מחאות אחרים ולפיכך אין המדובר באכיפה בררנית. בין היתר טענה המדינה כי בשעה שמארגני מחאות אחרים תיאמו את ההפגנות כחוק, אנשי הבית הלאומי פעלו לסיכול תוכנית ההינתקות על-ידי "שימוש בהפגנות בלתי חוקיות ככלי להשגת מטרה פסולה". כמו-כן, ההבחנה נוספת בין אנשי הבית הלאומי לבין מארגנים אחרים, הוא בצירוף מעשים של הבית הלאומי לקריאות להתנגדות. השלושה "לא הסתפקו בקריאה לסרבנות ולהתנגדות להינתקות אלא ביצעו פעולות רבות על-מנת להוציא את קריאותיהם מהכוח אל הפועל ולהביא... לביצוע הפגנות בלתי חוקיות במקומות רבים באופן שנועד להביא את מערכת אכיפת החוק לידי קריסה".
מועצת ישע - גורם ממתן המדינה טענה עוד כי בניגוד לאנשי הבית הלאומי, "מטרת מועצת יש"ע בפעולות אלה לא הייתה לשתק את המדינה אלא למחות כנגד תוכנית ההינתקות בצורה חוקית". ההפגנה הגדולה שערכה מועצת יש"ע בכפר מימון הייתה לטענת המדינה "אירוע חריג שאינו מעיד על הכלל, ואשר גם הוא נסתיים בהתפזרות שקטה על-פי הנחיות מועצת יש"ע ולאחר הידברות בינה לבין ראשי כוחות הביטחון". במובן זה "ניתן לראות במועצת יש"ע גורם ממתן והייתה הצדקה שלא לנקוט בהליכים פליליים כנגד ראשיה".
כאמור, בית המשפט המחוזי הרשיע (יום ד') את השלושה בהמרדה. השופטים, גילה כנפי שטייניץ, רפי כרמל ורות שטרנברג-אליעז קבעו כי אנשי הבית הלאומי התכוונו "לסכל את החלטות הממשלה על-ידי שיבוש פיזי של החיים במדינה. הם לא הסתפקו במחאה אלא קראו לחסימת צירי תנועה, לפגיעה ביכולת התפקוד של קריאות הביטחון, ובקריאה 'לעצור את המדינה'. הם לא הסתפקו גם בקריאות אלו ופעלו להוצאת קריאותיהם מן הכוח אל הפועל על-ידי ארגון פעילות בלתי חוקית ורחבת היקף שמטרתה פגיעה בסדר הציבורי ובסדרי השלטון".
הדיון חוזר לבית משפט השלום השופטים דחו גם את טענת ההגנה מן הצדק בשל אי-העמדה לדין של ראשי מועצת יש"ע. זאת לאור עדות יו"ר מועצת ישע דאז בנצי ליברמן כי מועצת ישע התנגדה לחסימות צירים, "קיימה הידברות שוטפת עם גורמים אכיפת החוק ואף פעלה בהפגנה בכפר מימון כגורם ממתן וסייעה לפיזורה".
בית המשפט הורה להחזיר את הדיון לבית משפט השלום לצורך המשך הדיון וההכרעה בעבירות נוספות שיוחסו לשלושה בהקשר לפעולות המחאה נגד ההינתקות.
