האקדמיה הצרפתית, הגוף היוקרתי המופקד על שמירת הלשון הצרפתית, קיבלה לשורותיה את המדינאית היהודיה, סימון וייל, ניצולת שואה. וייל, בת 81, מצטרפת ל-40 חברי האקדמיה, המכונים "בני אלמוות", משום שהם ממשיכים לכהן לכל ימי חייהם.
וייל מקבלת את כסאו של ראש ממשלת צרפת לשעבר פייר מסמר, שמת ב-2007.
סימון ויל נמנית עם האישים הפופולריים ביותר בצרפת. הנשיא ניקולא סרקוזי שיבח אותה על "אומץ לבה המתמיד במאבק למען חופש האשה, למען אירופה ולמען זכר השואה", לאחר ההצבעה ביום ה' באקדמיה הצרפתית. מתוך 29 החברים הקיימים, הצביעו 22 בעד צירופה.
וייל נולדה ב-1927. יחד עם משפחתה נשלחה למחנה אושוויץ. אביה, אמה ואחיה לא שרדו. בגיל 18 החלה ללמוד משפטים והכינה עצמה לחיים הפוליטיים. בעיקר בלטה בפעילותה למען הקהילה היהודית ולמען זכויות הנשים. פעמיים שירתה בתפקיד שרה בממשלות צרפת. פעם אחת כשרת הבריאות בממשלותיהם של ולרי ז'יסקר ד'אסטן ושל רמונד בר (1979-1974). בתפקיד זה עמדה ב-1975 בראש המאבק להתרת ההפלות בצרפת, והצליחה להעביר את החוק, בניגוד לדעתם של רבים מחברי מפלגתה.
ההכרה בהישגיה של ויל באה ב-1979. היא נבחרה לאשה הראשונה ששימשה נשיאת הפרלמנט האירופי בשטרסבורג (1982-1979). לאחר מכן חזרה לצרפת וקבלה עליה תפקידים מיניסטריאליים שונים (1995-1993). ב-1998 הייתה הכוח המניע לכינון חוקה לאירופה, וכיהנה כחברת המועצה המחוקקת (2007-1998).
האשה ה-4 פעילותה של וייל למען ההפלות עוררה עליה את השנאה הרבה ביותר דווקא מקרב היהודים. ב-2005 שלח הרב יהודה לווין, ראש איגוד הרבנים האורתודוכסים בארה"ב ובקנדה, מכתב שטנה לנשיא פולין, ומתח ביקורת על נוכחותה של וייל בטקס הזיכרון במלאות 60 שנה לשחרור אושוויץ. הרב לווין כתב כי וייל, שהיא כאמור ניצולת אושוויץ, אחראית לרצח המוני של חיי אדם הרבה יותר נרחב מזה של המדינה הנאצית, משום שנתנה הכשר להפלות.
את האקדמיה יסד הקרדינל רישליה ב-1635. במאות השנים שחלפו מאז היו חברים בה רק כ-700 אישים, ורק ארבע נשים, כולל וייל. האשה הראשונה שהתקבלה לאקדמיה הייתה מרגריט יורסנר ב-1980. רוב חברי האקדמיה היו סופרים, אך היו בה גם מדינאים, משפטנים, מדענים, היסטוריונים, פילוסופים ואיש דת קתולי אחד. בין החברים חמישה ראשי מדינה, אחד מהם המרשל פטן, ששיתף פעולה עם הנאצים, וראש מדינה זר אחד, ליאופולד סנגור מסנגל.
עם חברי האקדמיה המפורסמים נמנים הסופרים אלכסנדר דומא הבן וויקטור הוגו, הוגה הדעות הברון שרל דה מונטסקיה, המדען לואי פסטר, המדינאי אנרי פואנקרה והפילוסוף וולטר.
אבל היסטוריונים מציינים שהיו גם סופרים מהוללים שלא זכו למקום באקדמיה, ובהם ז'אן ז'אק רוסו, אונורה דה בלזק, רנה דקארט, דניס דידרו, גוסטאב פלובר, מרסל פרוסט, ז'ול ורן ואמיל זולה.