בימים בהם הייתי יושב לי על חצי ליטר בירה בפאב, מדליק לי סיגריה ונותן לתמהיל של העשן והאלכוהול לחלחל להם בעדינות מענגת במורדות החזה, בכלל לא חלמתי על כך שיום אחד אצטרך לצאת החוצה, לעמוד בקור ליד הדורמן - אני, הבירה, הסיגריה והצרצרים - ואנסה ליהנות מהפורקן השבועי בפאב.
עד לפני שבוע אני ומורז'יני היינו בטוחים בעובדה המצערת שמעטים המקומות באזור השרון (למען האמת, כמעט ולא קיימים..) אליהם יכולים זוג קשישים בני שלושים כמונו לצאת וליהנות מאלכוהול איכותי ומוזיקה טובה. מה שמחנו אם כן לגלות כי טעינו.
זוכרים את הלילה הראשון במכתש רמון בגיל 14, כשהמדריך הצביע לשמיים ואמר בקול מהופנט "חבר'ה תראו זהו שביל החלב"? אז חבר'ה, זהו ה'מילקי וויי' (Milky way). פאב יפיפה ויוצא דופן, בנוסח שכונתי משודרג, שההצלחה שלו מדברת בעד עצמה.
לאחר שחנינו (תודה לאל, לא צריך לחפש חנייה!) והתקרבנו למקום, שמענו להפתעתנו קולות אקורדיון וזימרה. הרמנו גבה אך גילינו כי מדובר ב'מול השדה' - מסעדה הצמודה למילקי וויי. עוד על היתרונות שבצמידות - מיד.
נכנסנו, משאירים את האקורדיון בחוץ וגילינו מקום מרווח ונעים, בעל עיצוב קלאסי ומשופע בעץ שנותן חמימות ומקנה מראה אולד-סקול אלגנטי ו... את איתי - מנהל הבר הנמרץ והנלהב. אחלה בחור. איתי הושיב אותנו קרוב אליו על הבר והתחיל לספר מעט על המקום. מילקי ווי בהגדרתו הוא חדר העישון של 'מול השדה' (פירצה מבורכת בחוק, כן ירבו), כך שהעישון בו מותר ומוכר על-ידי הרשויות. הדבר הנפלא הוא שקיימת במקום מערכת אוורור רצינית ששואבת את העשן במקביל למיזוג החלל, כדי שלא יהיה מחניק, ואכן כך הדבר. אושר צרוף. הדלקתי לי בנחת סיגריה ואילו איתי הגיע לגולת הכותרת מבחינתו - הבירות. האמת, גם מבחינתי. אני לא שתיין גדול של אלכוהול, אבל בירה טובה תמיד משמחת אותי. כך גם מורז'יני. שנינו חובבי בירות פרימיום ולרוב נוהגים לבוא על סיפוקנו ב'נורמה ג'ין' התל אביבי, פאב שמחזיק מבחר מסחרר של בירות משובחות. ובכן, לא עוד.
הפקרנו את חיכנו לידיו האמונות של איתי, שהעביר אותנו סיור מודרך דרך חמשת המותגים המובילים של המקום. כדי לרפד את הקיבה פתחנו בניוקי קריספי (24 שקל) - צלחת גדושה ניוקי טעימים להפליא, מצופי מלח גס וגבינת פרמזן, ובסיגרים ממולאים גבינת עזים ופיסטוק (34 שקל) שהיו מעולים והגיעו בלוויית רוטב פלפלים אדומים קלויים פשוט וטוב.
המסע תוכנן היטב, ולווה בהסברים מעמיקים מפיו של איתי, שהוא בחור יסודי, כבר אמרנו? ככה אנחנו אוהבים את הברמנים שלנו. כל בירה הוגשה בכוס הייעודית לה אגב סיפורים ומידע רלוונטי על מי היא, מאיפה באה ומה ההורים שלה עושים.
ראשית - אדלוויס (23 שקל לשליש) - בירה אוסטרית בהירה וקלילה, מזכירה מעט את הווינשטפן אך מתוקה ממנה. נפרדנו ממנה בלי צער. לשנינו יש חיבה לנשים בהירות ובירות כהות. אחריה הגיעו האחיות לבית קריק (25 שקל לשליש) - הראשונה קריק אפרסק - בירה בלגית העשויה עם פרי אמיתי, 4% אלכוהול בלבד - מיץ נפלא לימות הקיץ החמים. איתי אמר שהוא שותה אותה בכוס של שתייה קלה. מסכים איתו לגמרי. קריק דובדבן כבר מתוקה הרבה יותר ממנה, מורז'יני חובבת המתיקות מכירה ומוקירה אותה, אני לא התרשמתי. ממשיכים. בריגנד הבלגית (27 שקל לשליש) הייתה מרירה מדי לטעמנו ומעט שטוחה בטעמיה, אבל אז הגיעה ההפתעה. קסטיל רוז' (Kasteel Rouge) - עוד יציאה בלגית משובחת - בירה בתיבול דובדבנים, 8% אלכוהול, עשירה ועזת טעם. היא אומנם מוגשת בבקבוק, אך היא פשוט נפלאה. איתי, שבטח רגיל לגניחות ואנקות עונג על הבר שלו, הכין אותנו לקראת הקליימקס וזה לא איחר לבוא. קסטיל ברון (Kasteel Brune) היא ללא ספק מלכת הבירות, לפחות במילקי וויי. הוויסקי של הבירות, קראנו לה. בירה כהה, סמיכה ומורכבת בעלת 11% אלכוהול ועושר של טעמים שמרקד לך על הלשון, עם רמזים לשוקולד, עור ומשי פראי. לא, עכשיו ברצינות. בכל לגימה מתגלים לך טעמים חדשים ומופלאים, בטח אחלה בירה ללוות איתה ארוחה טובה. מורז'יני מיהרה להכריז שהיא חייבת לבשל איתה איזה צלי בקר בבישול ארוך ואני מיהרתי להסכים. היא היחידה שנמכרת גם בשליש (27 שקל) וגם ברבע ליטר (25 שקל), מפאת אחוזיה הנכבדים.
בשלב הזה פרשנו לשולחן והתייחדנו איש איש עם בחירת ליבו. אני עם הברון ומורז'יני עם הרוז' (מה שהפך לשם החיבה שלה מאותו היום). את הרעב שהתעורר שוב הרגענו עם שניצלונים וצ'יפס (54 שקל) - מנת פאבים טיפוסית שגם אותה צריך לדעת איך להכין. אז הם יודעים. רק בשלב זה גילינו לצערנו כי אם מבקשים יפה אפשר להזמין מתפריט האוכל המכובד יותר של מול השדה. אך לא התבאסנו יתר על המידה, כי הבנו שזה הולך להיות השכונתי שלנו. אנחנו עוד נעבור פה ביסודיות על התפריט.
