שופט בית משפט השלום בתל אביב חי ברנר דחה תביעה שהגיש שחקן הכדורגל דוד בן דיין נגד העיתון ידיעות אחרונות והמוסד לביטוח לאומי על הוצאת לשון הרע. דן דיין תבע פיצויים בסך 750,000 שקל.
התביעה הוגשה על שתי כתבות שפרסמו הכתבים יצחק נגה ודוד רגב ב-24-23.2.05 כאשר היה בן דיין שחקן הפועל באר שבע. בכותרת של אחת מהן, נאמר: "כדורגלן בכיר בליגת העל נכנס בצליעה למשרדי הביטוח הלאומי וביקש מהרופאים לקבל אחוזי נכות בשווי 200,000 שקל. ערב לפני כן, וגם במחזורי הליגה שאחרי, הוא רץ על המגרש תשעים דקות כמו נמר".
בכותרת המשנה נכתב: "האירוע התמוה התרחש במשרדי הביטוח הלאומי ביפו לפני שבועיים. בערב שלפני 'ההצגה', כמו גם בשני מחזורי הליגה שאחרי, הוא שיחק במדי קבוצתו והפגין יכולת טובה. למזלו הרע של הכדורגלן, עד לא מזמן שחקן הנבחרת הלאומית, זיהו אותו המאבטחים בכניסה למשרדי הביטוח הלאומי, ומיד לאחר שהוא דידה החוצה הראו לרופאים שבדקו את 'הצולע' תצלומים שלו במוסף הספורט. היחידה לחקירות הונאה של המוסד לביטוח לאומי הגיעה למסקנה שמדובר בהתחזות. השחקן אמש: 'לא הייתי שם. אני בריא כמו שור ולא יודע מאיפה הקריצו את הסיפור הזה'. בתצלום מימין: 'הצולע' במשחק ליגת העל בערב שלפני הגעתו למשרדי הביטוח הלאומי. משמאל: 'הצולע' במדי קבוצתו במחזור הליגה האחרון, שבוע וחצי אחרי 'ההצגה'".
בכתבה השנייה נאמר: "הכדורגלן שביקש לקבל אחוזי נכות מביטוח לאומי: דדי בן דיין".
בכותרת המשנה נכתב: "עכשיו אפשר לגלות: מגן הפועל באר שבע הוא האיש שנכנס לפני שבועיים בצליעה למשרדי הביטוח הלאומי ביפו, וטען בוועדה הרפואית שמרוב כאבים אינו יכול אפילו להתכופף כדי לחלוץ את נעליו. בן דיין עדיין מכחיש שהוא האיש."
בגוף הכתבה לגלגו הכותבים מלגלגים על השחקן וכינו אותו "דדי המדדה".
בן דיין: נחבלתי שנתיים קודם לכן בן דיין טען כי פרסומים אלה הם לשון הרע נגדו, משום שיש בהם כדי לבזותו, להשפילו ולפגוע במוניטין הרב שממנו נהנה כשחקן כדורגל. לדבריו, במשחקי הכדורגל בהם השתתף לאחר הפרסומים הוא זכה לקריאות גנאי וגידופים מאוהדי הכדורגל, בגלל שני הפרסומים.
הוא טען כי שנתיים קודם לכן נחבל בגבו במשחק ליגה, הושבת מפעילות לחמישה חודשים, ועל פגיעה זו הגיש בשעתו תביעה למוסד לביטוח לאומי לקבלת קצבת נכות. לאחר שעבר כמה בדיקות רפואיות במוסד לביטוח לאומי, נקבעו לו אחוזי נכות זמנית, ובתום תקופת הנכות הזמנית זומן שוב לוועדה הרפואית ב-8.2.2005.
לדבריו, הוא סובל עד היום מכאבי גב עזים, אך מתנהג כמקצוען לכל דבר וממשיך לשחק כדורגל, תוך שהוא נזקק לטיפולים רפואיים ולנטילת משככי כאבים.
הוא הוסיף כי העיתון לא טרח לפנות אליו לקבל תגובה או התייחסות, לפני הפרסומים.
נגד המוסד לביטוח לאומי טען בן דיין כי חשף חומר רפואי רגיש וסודי, שיש בו כדי להשפילו ולהכפישו, תוך הפרה של חובת הסודיות הרפואית כלפיו.
ידיעות: אמת דיברנו ידיעות אחרונות טען כי הדברים שפורסמו היו אמת לאמיתה והיה עניין ציבורי בפרסומם, בשל מעמדו הציבורי של בן דיין. המוסד לביטוח לאומי טען כי לא הוא שמסר את המידע.
מכיוון שכתב ההגנה של ידיעות אחרונות התבסס על טענת אמת בפרסום, הייתה השאלה המרכזית הטעונה הכרעה: אם בן דיין התחזה לחולה בוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי כאשר נבדק ב-8.2.2005.
היחידים שנכחו בחדר בעת הבדיקה היו בן דיין, רופאי הוועדה ד"ר אברהם רפפורט וד"ר עמוס קדרון ומזכירת הוועדה. כולם העידו במהלך המשפט.
רופאי הוועדה התרשמו בזמן אמת כי בן דיין מתחלה. הוא טען שהוא מתקשה לבצע פעולות בסיסיות, אל לאמתו של דבר הוא מסוגל לבצען. עם זאת, הם העדיפו להשתמש במונח פחות פוגעני כלפיו, ורשמו כי זכו ל"שיתוף פעולה חלקי". עד מומחה מטעמו של דיין אומנם העיד במשפט כי השחקן נפגע באמת, אך המומחה בדק אותו ב-2007.
התחלות לא התחזות "אין מנוס מהקביעה המצערת כי בן דיין אכן הציג את עצמו בפני הוועדה כמי שסובל ממגבלות תפקודיות שהלכה למעשה לא סבל מהן. זו הייתה התרשמותם המקצועית והבלתי תלויה של הרופאים חברי הוועדה, ולא ניתן לקעקע אותה בדיעבד. לפיכך, הדברים שפורסמו בעניין זה היו אמת, הגם שנכון יותר להגדיר את התנהגותו של התובע כהִתְחַלוּת מאשר כהתחזות", כתב השופט.
השופט הוסיף כי הכתבים נוגה ורגב, כדרכם של כתבי ספורט, הוסיפו נופך דרמטי והיתולי לתיאור העובדות, נופך שאין לו כנראה בסיס עובדתי, למשל התיאור שלפיו בעת הבדיקה השמיע בן דין "אנחות קורעות לב ועל פניו מתפשטת עווית של כאב", אך מדובר בפרטי לוואי שאין בהם פגיעה של ממש. לגבי השימוש במטבע הלשון "דדי המדדה", כתב השופט כי מדובר ב"משחק מילים עוקצני", שאינו נחשב בדרך כלל ללשון הרע.
אשר למוסד לביטוח לאומי, קיבל השופט את עמדתו כי לא עמד מאחורי מסירת המידע לעיתון.
השופט ציין כי אין לו ספק שהמידע הגיע לעיתון באמצעות אחד מעובדי המוסד לביטוח לאומי. אבל העיתונאים שמרו על חיסיון מקור המידע, כך שלא ניתן לקבוע מי הוא המקור.
