בית משפט השלום בירושלים דחה (יום ה', 18.12.08) דרישה להכיר כמקום קדוש ליהודים במערת הרמב"ן, ליד קבר שמעון הצדיק בשכונת שייח ג'ארח בירושלים. השופט כרמי מוסק קבע, כי המרכז הארצי למקומות קדושים לא הצליח להוכיח כי המערה המצויה בשטחו של וואקף חליל שרף אלדין אבו ג'בנה היא מערת הרמב"ן ולפיכך הבעלים רשאים לגדרו ולמנוע כניסת יהודים.
המאבק על מערת הרמב"ן החל בשנת 2000 כאשר חברה להשכרת רכב "סאלם רנט א-קאר" שכרה לצורך עסקיה את השטח שבו מצויה גם מערת הרמב"ן. החברה ביקשה לגדר את השטח, אך המרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים התנגד וטען כי המערה היא מקום מקודש ליהודים ויש לאפשר ליהודים להגיע אליו לצרכי תפילה.
המערה שבה שהה הרמב"ן בשנת 1267 בטענה כי זוהי מערת הרמב"ן נסמך המרכז על מספר ספרים בהם "אגדות ארץ ישראל", שבו מוזכר מסעו של הרמב"ן לארץ ישראל בשנת 1267. במהלך המסע שהה באזור ירושלים במערה המדוברת, למד בה והתפלל בה. ספר נוסף, ספר על מצבות קודש בארץ ישראל, שבו מוזכר קבר שמעון הצדיק ולידו מוזכרת מערת הרמב"ן. עוד מוזכר העניין בספר העוסק בבית כנסת הרמב"ן שבו נאמר כי "בצפון ירושלים ליד הר הצופים סמוך למערכת שמעון הצדיק מצויה מערת הרמב"ן, שבה על-פי האגדה והמסורת נהג להתפלל".
מקור נוסף עליו התבסס המרכז הוא ספר מחקרים על ירושלים מהמאה ה-19 של פיורטי ובו נזכרת המערה במקום המדובר. המרכז אף הגיש צילומים שונים של המערה וכן צילום של שלט בו נאמר כי הוא שייך למשרד הדתות - המחלקה למקומות קדושים. על השלט נאמר כי שם המקום הוא מערת הרמב"ן וכי הציבור מתבקש לנהוג במקום כפי שנוהגים במקום קדוש.
שימשה לגידול צאן והכנת גבינות השופט ציין כי בשנת 2000 הכריז שר הדתות יצחק כהן על המערה כמקום קדוש, אלא שהוואקף העלה השגות על חוקיות החלטת השר ותקיפותה, תוך שהוא טוען כי מדובר במערה ששימשה במשך שנים "לגידול צאן, הכנת גבינות וכן משך זמן שהייתה נטושה שימשה בין היתר לפעילות פלילית לעבריינים וצרכני סמים".
הנושא הועבר להכרעת בג"צ, ובד בבד נקבע כי תינתן גישה חופשית ליהודים למערה. בעת שהייתה עתירה תלויה ועומדת בפרשה, מינה שר הדתות ועדה מייעצת, וזו קבעה כי מדובר במקום קדוש. אלא שכאן נפרדו דרכיהם של שר הדתות והוועדה המייעצת, בשעה ששר הדתות הודיע לבג"צ כי הוא חוזר בו מהכרזת המקום כמקום קדוש והעתירה נדחתה. הוועדה טענה כי גם לאחר שבג"צ קיבל את עמדת שר הדתות על ביטול ההכרזה, "עדיין המערה מוגדרת כמקום קדוש", ולכן יש לאפשר גישה חופשית ליהודים למערה.
הציבור קובע ולא השר הוועדה אף טענה כי היא רשאית להגדיר מקום קדוש, גם אם עמדת השר מנוגדת, וזאת בין היתר בהסתמך על היותו מוכר ככזה באמצעות "הצבעה ברגליים" של הציבור. "אם במשך תקופה מסויימת הציבור ראה בו כמקום קדוש, אופיו של המקום הוא גלוי וברור, ועל כן הוא יוכר כמקום קדוש, דבר שיכול לגבש ידיעה שיפוטית כי מדובר במקום קדוש".
בית המשפט דחה כאמור את טענות המרכז וקבע כי לא הוכח שמדובר אכן במערתו של הרמב"ן ולא ניתן להכריז עליו מקום קדוש ליהודים. בהחלטה כתב השופט כי העדים מטעם המרכז למקומות קדושים לא הצליחו לבסס את הטענה כי מדובר במערת הרמב"ן.
מדובר בין היתר בעדות אברהם אביש צנויר כי "בשנת 1967 הלך להתפלל עם אנשים נוספים במקום שהוא מכנה מערת הרמב"ן". העד טען כי אלו שנהגו ללכת עימו אינם יותר בחיים. כמו-כן טען כי בעבר היו שם שלטים שכיוונו למערה "סמוך למלחמת ששת הימים" אולם "מאז שנות 1980 ועד היום אין יותר שלטים באזור המערה". העד טען עוד, כי בתקופה האחרונה הוא ממעט לבקר במקום מאחר "והוא חושש לשלומו, אם כי בעבר נהג ללכת למערה ולהתפלל שם, אפילו פעם או פעמיים בשבוע".
העד: הלכתי מיד אחרי מלחמת ששת הימים למערה עדות נוספת שנדחתה הייתה של משה דויטש, שטען כי בהיותו בן 10 במלחמת ששת הימים נהג ללכת עם אביו ואנשים נוספים למערה. לטענתו, אביו נהג ללכת עד לשנת 1983 4-3 פעמים בשבוע לקבר שמעון הצדיק ומשם למערה. "עקב המצב הביטחוני הוא הולך למערה רק פעם בשבוע. בשנים 2005-2000 היה מספר פעמים בשנה ובתנאי שיבואו איתו אנשים נוספים עקב המצב הביטחוני". השופט הדגיש כי מדברי דויטש עולה כי מזה שנים לא נכנס למערה ואינו זוכר את המראה שלה.
מראיות הצדדים, "ניתן להסיק באופן חד-משמעי כי הוואקף הוא הבעלים המחזיק של השטח כולו ובתוכו המערה", כתב השופט. הוא הוסיף כי המרכז למקומות קדושים כשל בהוכחה כי מדובר במקום קדוש הידוע בשם מערת הרמב"ן, על כך יש לצרף את העובדה כי "עד היום נמנע השר מלהכריז על המקום כמקום קדוש, זאת חרף המלצת הוועדה... יש מקום לדעה כי מערת הרמב"ן היא מקום קדוש, גם אם שר הדתות לא הכריז על כך, אולם בהעדר הכרזה, היה על הנתבעת להוכיח כי אכן מדובר במערת הרמב"ן דבר אותו לא עשתה".
לפיכך נדחית טענת המרכז למקומות קדושים כי המערה ליד קבר שמעון הצדיק היא מערת הרמב"ן. בית המשפט חייב את המרכז בהוצאות הוואקף בסכום של 10 אלפים שקלים.