בית המשפט העליון דחה (יום ד', 23.12.08) את הערעור של האב שהורשע לפני כחמישה חודשים בהריגת בנו התינוק, ישראל וולס, על ההחלטה לא לעכב את ביצוע עונשו. מדובר בעונש מאסר בן שש שנים בפועל שנגזר עליו על-ידי בית משפט המחוזי. וולס אמור להתחיל לרצות את עונשו ב-4.1.2009.
מדובר באירוע שהתרחש לפני כשנתיים בשעת ערב מאוחרת, כשהאב ובנו התינוק נותרו לבדם בבית והתינוק לא חדל מלבכות. האב טלטל את בנו והתינוק הוטח בקיר ואיבד את הכרתו. הוא נפטר כעבור שמונה ימים. וולס הועמד לדין והורשע בהריגה. זאת למרות מאבק קשה שניהלה הקהילה החרדית נגד מיצוי הדין עם וולס, בן למשפחה מיוחסת. בין היתר נטען כי מדובר היה בעלילה שנרקמה על-רקע השתייכות וולס לציבור החרדי. בטיעונים לעונש התייצבה לצד וולס שורה של נכבדים מקרב הציבור החרדי בהם, מי ששימש כמועמד לראשות עיריית ירושלים ח"כ מאיר פרוש, "איש ירושלים", מי שכיהן כסגן שר העבודה והרווחה ושר השיכון, הרב מנחם פרוש בן 93, וראש ישיבת המתמידים הרב בן ציון גוטפרב.
בהחלטה על עונש מאסר של שש שנים בפועל, כתבה השופטת חנה בן עמי כי העבירה המיוחסת לנאשם היא "בין החמורות בספר החוקים. תחת שביתו של יצחק ז"ל [התינוק, ר.א.] יהיה מבצרו, הפך ביתו למקום ההתעללות בו, התעללות שהביאה למותו". היא הדגישה כי לא הביע חרטה.
מי ידע הכאב וחוסר האונים של התינוק "מי ידע, מה סבל עבר יצחק ז"ל עד לאיבוד הכרתו", כתבה השופטת. "מי ידע הכאב וחוסר האונים, בעודו מטולטל על-ידי אביו מולידו, שמונה מכוח הטבע והדין להגן עליו, לגדלו ולטפחו. מי ידע סבלו של תינוק שכל שאיווה היה להביע מצוקתו, ובכיו הביא עליו את מותו. בשלבי ההתפתחות הראשונים של התינוק, בכיו הוא אמצעי הקשר כמעט היחיד שלו עם סביבתו. זוהי דרכו להביע את רעבונו, צימאונו, וכל צורך נדרש אחר. אדם סביר ובריא, השומע את בכיו של ילדו, מוּנע על-ידי הבכי לטיפול בו. הורה מן הישוב, נושא בלבו מטען של רחמים וחמלה אל ילדו. זהו משפטו של הטבע. זהו משפטה של כל חברה מתוקנת ובריאה".
עם זאת, הוסיפה כי החליטה להקל בעונשו של האב, בהתחשב בעובדה כי "מדובר באדם צעיר בראשית דרכו, שחי במסגרת מגוננת ולא התנסה באחריות או בחובה למטלות אחרות לבד מלימוד תורה. הוא לא ביקש לקפד את חיי בנו ולא רצה במותו, ופעל מתוך פזיזות וקלות דעת משילדו לא חדל מבכיו ולא איפשר לו להמשיך את שנת הלילה בה שקע".
היא ציינה עוד כי "משנוכח במצבו של התינוק לא השתהה והזמין מיד מד"א. שיקולים אלה ועוד אחרים שציין הסנגור, הביאוני שלא למצות עם הנאשם את מלוא חומרת הדין".
האינטרס הציבורי - אכיפה מיידית וולס ביקש מבית המשפט המחוזי לעכב את מאסרו ובית המשפט קבע כי הוא ייכנס לכלא ב-4.1.2009 . וולס ערער לעליון גם על מועד זה ונדחה. השופט יורם דנציגר כתב כי העבירה בה הורשע וולס "הינה מן החמורות ביותר והיא בוצעה כלפי בנו חסר הישע, בן השלושה חודשים. על אף שמצד אחד מדובר בטרגדיה אישית של וולס עצמו הרי שמן הצד האחר מדובר במעשה אלימות כלפי תינוק רך אשר הביא לתוצאה המחרידה של מות התינוק. חומרתה של עבירה זו ונסיבות ביצועה מטות את הכף לטובת אכיפה מיידית של עונש המאסר שכן הדבר יעלה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של העונש כשמדובר בעבירות מסוג זה".
הערעור שהגיש בא-כוחו של וולס עו"ד אביגדור פלדמן מבוסס לדברי השופט על מספר נדבכים, בהם נדבך רפואי, שבו "סיכויי הערעור אינם גבוהים ביותר". הנדבך "כבד המשקל ביותר" נוגע לטענה כי יש לפסול את הודאת וולס משום שלא יידעו אותו בדבר זכותו להיוועץ בעורך דין. "טענות אלה, אם תתקבלנה, עשויות לכאורה להביא לזיכויו המלא של וולס (להבדיל מיתר טענותיו אשר מתמקדות בהמרת הכרעת הדין מעבירת הריגה לעבירה של גרם מוות ברשלנות)".
הפגמים בחקירה לא פסלו הודאותיו עם זאת, "טענות אלה נדונו בפרוטרוט על-ידי בית המשפט המחוזי אשר יישם את הלכת יששכרוב על עובדות המקרה וסבר כי הפגמים שנפלו בחקירתו של וולס אין בהם כדי להביא לפסילת הודאותיו. בית המשפט המחוזי לא סטה מהלכת יששכרוב אלא יישמה כפי ראות עיניו תוך איזון בין שמירה על זכויותיו של המבקש לבין האינטרסים הנוגדים שעניינם גילוי האמת, לחימה בעבריינות והגנה על שלום הציבור".
"הערעור מעלה טענות כבדות משקל", כתב דנציגר, "אולם לדאבוני, בשלב לכאורי זה, איני יכול לומר כי רבים הסיכויים שהמבקש יזוכה בדינו. נסיבותיו האישיות של המערער אומנם מעוררות אמפתיה, אך אין בהן די". מאחר שהכלל הוא "ריצוי מיידי של גזר הדין", לכן הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית.
